מלחמת ההתשה הנפשית ברמת הגולן הזכירה לי למה אנחנו נלחמים

זה המאמר הראשון שאני כותב בביתי, בחדר ממוזג עם ספל קפה חם. רגליי נקיות, מתכרבלות בנעלי בית. אני מרשה לעצמי להתמסר לשלווה - לא לחשוש מכטב״ם נפץ שיחלוף מעל ראשי, לא להטות אוזניי לבומים של הרקטות המשתלחות מגבול סוריה. עכשיו אני אזרח מן המניין, לפחות עד המלחמה או הגיוס הבא. ועדיין, כשיורד גשם, כשרוחות מקפיאות מטלטלות את ענפי הפיקוס מול חלוני - אינני יכול שלא לחשוב על החיילים מתרוצצים בבוץ, מחזקים את יריעות האוהלים בידיים חשופות ופצועות מקור, שומרים ומתצפתים על המחנה יומם ולילה.

בשביעי באוקטובר הגדוד שלי, גדוד מיל׳ 8140 של חיל התותחנים,  גויס. תוך 24 שעות החיילים והתומ״תים (תותחים מתנייעים) היו פרוסים ברחבי רמת הגולן, דרוכים לקראת ירי ארטילרי בתרחיש של פלישה מגבול סוריה. זאת הייתה ההתחלה, ההתלהבות והרצינות היו בשיאם. עדיין לא הבנו מה טיב האתגר שעומד מולנו. ״באנו להילחם ולחזור הביתה״ חיילים אמרו זה לזה ולעצמם, מעריכים שזה ייקח שבועיים או שלושה לכל היותר. אך השבועות חלפו והשחרור לא נראה באופק. בדרום אנשים נלחמים בגבורה שלא נראתה כמוה ובגבול לבנון יש חילופי אש בכל יום, אך ברמת הגולן נאדה. דממה. סערות גשמים השתעשעו בנו –  מוטטו את האוהלים מעל ראשינו והכריחו אותנו לעדור תעלות, לסחוב יריעות ספוגות ולתקוע יתדות באדמה הבוצית כשאנחנו רטובים עד לשד עצמותינו. האדמה היבשה כבר גידלה תלתלי פרא ירוקים, עדרי פרות התאספו לשתות מן השלולית העצומה שהטביעה את האוהל שלנו – ואנחנו עומדים כדחלילים, קוראים ידיעות ב- ynet ומרגישים חסרי תועלת, מנותקים גם מהחיים וגם מן המלחמה.

כן, ירו עלינו כמה רקטות עייפות, אולי פעם או פעמיים בשבוע. נכון, היו אזעקות על חדירת כטב״מים ואפילו ראינו אחד או שניים באופק. אך אירועים אלו לא היו מספיק קרובים או תדירים כדי לתת לחיילים תחושת משמעות בשאר הימים הזוחלים של משחקי שש בש ודיבורים ממוחזרים במשך ארבעה וחצי חודשים מתחילת המלחמה.

וזאת בדיוק הייתה חזית המלחמה ברמת הגולן. מלחמת התשה נפשית, מאמץ יום יומי של כל אחד מאיתנו לשכנע את עצמו שיש תכלית לנוכחות שלנו כאן, לרביצה משועממת בבגדים מסריחים רחוק מהבית. היינו צריכים להזכיר לעצמנו שוב ושוב שגם אם איננו רואים את האויב שלשמו התכנסנו, זה לא אומר שהוא לא שם.

היום, אחרי כל החודשים הללו, אני מסתכל אחורה ויודע שלמדתי מסר חשוב. במשחק שח-מט, חייל נכון במקום הנכון יכול להיות חשוב לא פחות מן המלכה. אמנם המלכה נלחמת בעוז ומכה באויבה בגבורה וכוח מרשימים בהרבה, אך מיקומו האסטרטגי של החייל יכול למנוע מן האויב לתקוף, ובכך לאפשר למלכה להילחם בחופשיות במערכה. מה מתחולל בליבו של החייל הפשוט, הנטוע במשבצת שלו, מביט באויבו הדומם באופק ומחכה כך, מתחילת ועד סוף המשחק? זאת גבורה שונה לחלוטין מגבורתה של המלכה. גבורתו של אותו חייל היא היכולת לראות את התמונה הכללית, להבין שהוא בורג הכרחי במלחמה, ואגב התבוננותו במלחמה להתנחם ולשאוב כוחות מכך שתכלית המלחמה היא חיים. לשמור ולהגן, לשמוע צחוק ילדים מתגלגל ברחוב, להצמיח עצים ולבנות בתים, לחייך אל השכן ולברך אותו ב״שלום״. כשהחייל הפשוט יודע שבזכותו יש שלום –הוא יכול לשכב בבוץ חודשים.

ב-6.2 הגדוד התאסף בבית הכנסת העתיק בקצרין לטקס שחרור, או יותר נכון חופשה עד לפעם הבאה. לפני הטקס קיבל את פנינו מדריך מעוטר בבנדנה ורודה, מטה עץ עבה שלא היה מבייש את משה רבינו ושמלת רועי צאן, ואמר ששמו ״אבון״, על שם רב אבין, חכם אמוראי המופיע בתלמוד שככל הנראה התגורר בקצרין העתיקה. הוא לקח אותנו לסיור במקום, הציג לפנינו בית בד עתיק אך עדיין שמיש לייצור שמן זית, ומיד אחר כך הוביל אותנו לחורבות בית הכנסת. שער האבן של המקום, הפונה לכיוון דרום (מפני שירושלים דרומית לקצרין) הינו השריד היחיד מבית הכנסת שלא שוחזר, במרכז קשתו העליונה חרוטה צורה של עלה זית. התיישבנו על הספסלים המשוחזרים ואבון סיפר שאחרי מלחמת ששת הימים ניגש חוקר העתיקות שמריהו גוטמן לבדווים שהשתכנו בחורבה הזאת ושאל אותם מה זה המקום הזה. ״קאסר אל-יהוד״ ענו לו, כלומר מצודת היהודים. מכאן קראו לעיר קצרין, בעקבות סיפור זה שמזכיר לנו את שורשנו הקדומים באותו יישוב עתיק.

אחרי הסיור נערך טקס הסיום. מפקד הגדוד, יניב גרדי, עמד מול מאות החיילים שהעבירו לילות וימים במאבקים פנימיים, מנסים לתת ערך לשהותם הארוכה ולהמתיק את הטעם המר של הבטלה שעל לשונם, ואמר:

״... בחרתי לערוך את הטקס כאן, בבית הכנסת העתיק של קצרין, מתוך חיבור עז להיסטוריה היהודית בכלל ולהיסטוריה היהודית של המרחב הזה בפרט, ומתוך תחושה שאנו, הלוחמים היהודים בהווה, היננו המשכם הישיר של יהודי המקום שחיו כאן לפני 1500 שנים. החתונות שלנו, הבריתות שלנו דומות הן לחתונות ולבריתות שלהם, התפילות שלנו דומות הן לתפילות שלהם והסכנות שרובצות לפתחנו, דומות במהותן לסכנות שרבצו לפתחם״.

חזרנו לביתנו, לחברים, לאישה ולילדים, לחתונות ובריתות – לחיים. בכל דור ודור אויבנו עומדים עלינו לכלותינו, אך מה אנחנו רוצים? חיים, לחיות בשלום כמו שחיינו מאז ומקדם. לכן אנחנו נלחמים.