"למה שאוותר לו אחרי איך שהוא התנהג? שיחפש פראיירית אחרת"

מהי זוגיות טובה?

בפשטות, זהו מצב שבו שני הצדדים מרוצים, כשלשנינו טוב.

איך נדע מה עושה לבן הזוג שלנו טוב?

עם יד על הלב, רובנו המוחלט בוודאי יודעים מצוין מה בן הזוג היה רוצה, או מה עושה לו טוב. אבל גם אם לא, זה הרבה יותר פשוט ממה שאנחנו מדמיינים: פשוט נשאל אותו. נברר איתו מה הוא היה רוצה ומה הוא היה שמח לקבל מאיתנו. כשנעשה את זה, תהיה לנו זוגיות טובה. בעצם, אם כל אחד ייתן לשני את מה שהוא צריך, את מה שהוא אוהב ואת מה שמשמח אותו - תהיה לנו זוגיות מלאה, מספקת ונפלאה. 

כדי לקחת 

"את ממש צודקת, זה בדיוק העניין. צריך לפרגן ולתת אחד לשני. באמת הגיע הזמן שייתן לי, שסוף סוף יפרגן ויתחשב בי".

"ואולי תתחילי את?".

"למה שאני אתחיל, מה אני פראיירית? למה שאני אוותר? ואם אתן לו מה שהוא רוצה, מי אמר שהוא יחזיר לי? ואולי בכלל אשאר קירחת מכאן ומכאן. גם אתן לו, אשקיע ואתחשב, וגם לא אקבל חזרה...".

באמת, זו הגישה של רובנו. אנחנו בונים זוגיות, באופן הכי טבעי, כדי לקחת. אני צועדת לחופה במטרה שהוא יעניק לי, יפרגן לי, יתחשב בי, ימלא את מה שחסר לי, יאהב אותי וייתן לי הרגשה טובה. כל עוד הרצונות שלי מתאימים לשלו - מה טוב. אם, לדוגמה, אני אוהבת פרחים, ובעלי שמח לקנות לי אותם - יש לנו, בנושא הפרחים, זוגיות פורחת. וגם להיפך - אם אני לא אוהבת פרחים, וגם בעלי לא אוהב לקנות אותם - שוב יש לנו זוגיות טובה.

אבל, מה אם לא? מה אם אני מאוד אוהבת פרחים, אבל בעלי תמיד שוכח לקנות, או שזה נראה לו בזבוז כסף? או שאני בכלל לא אוהבת פרחים, ובעלי ממש מאוכזב מזה שאני לא?... שם הזוגיות שלנו תחרוק. אני אמצא את עצמי רוטנת, מתוסכלת וחושבת שהוא לא בסדר. שהוא לא נותן לי. 

מה יקרה אז? תיווצר בינינו מעין משיכת חבל, ייווצר קשר, פלונטר. כל אחד מאיתנו בטוח שהוא הכי בסדר, ושהשני אמור לתת לו, וכל אחד ידרוש מהשני לבוא לקראתו ולהשתנות בשבילו. כשכל אחד מאיתנו מושך לצד שלו - הפלונטר מתהדק, ואיתו מחריפים החיכוכים והבעיות.

אני לא תמיד מודעת לכך, שעם כל האהבה וההערכה שלי לבן הזוג, אני, למעשה, עסוקה כל הזמן בלתבוע ממנו שימלא אותי, ומנסה לחלוב מהקשר בינינו כל מה שאני יכולה. כך נוהג גם בן הזוג. גם הוא הגיע לכאן כדי לקבל ולהתמלא, ואז כל אחד מהצדדים מתעקש שהשני יוותר וייתן, ומושך לצד שלו. כך נרקמת לה, לפעמים בשקט ולאורך שנים, מחלוקת, מלחמה ואפילו זוגיות רעועה.

מה הפתרון המתבקש? ממש כמו בקשר בחבל - אם רק צד אחד יתקדם לכיוון הצד השני, הפלונטר ייפתח וישתחרר, והמתח ייפסק. 

פעמים רבות קורה, שנשים מבררות אצלי על ייעוץ זוגי, ומשתפות אותי בצער שבן הזוג לא מוכן להגיע לייעוץ, ולכן הכול תקוע. אני אומרת להן, בניגוד למה שמקובל לחשוב - שכדי לעבוד על זוגיות, אין צורך ששני בני הזוג יגיעו לייעוץ. מספיק שאת לבדך תעשי שינוי - זה כבר יתיר את הפלונטר והבעיה ביניכם תיפתר. אם נחזור לפרחים - אם אני מתה על פרחים, אבל מבינה את הקושי שלו להוציא עליהם כסף, אני מתירה את הפלונטר ומאפשרת זוגיות טובה. כך גם אם פרחים ממש לא מרגשים אותי, אבל אני רואה שזה חשוב לו, ובאמת מפרגנת לו עליהם - לא ממקום מסכן או קורבני - גם שם, אני מפסיקה להתעסק בעצמי, משחררת את המתח ועסוקה בבן הזוג. כך יש לנו, בנושא הפרחים, זוגיות טובה. 

למעשה, גם אם רק צד אחד מפסיק להיות בצד הלוקח ועובר לצד הנותן - תהיה לנו זוגיות טובה.

להפגש באמצע

אבל האם זה המצב אצל רובנו? האם אנחנו ממקמים את עצמנו בצד הנותן? בהחלט לא. לרובנו נדמה שזוגיות זה חמישים אחוז שלי וחמישים אחוז שלו, ושאנחנו צריכים "להיפגש באמצע". אבל, התפיסה הזאת היא אשליה. קודם כול, כי לכל אחד יש אמצע אחר בראש. לכל אחד יש הגדרה שונה של מה זה החמישים-חמישים שכל אחד אמור לעשות. 

לדעתי, נניח, החמישים שלו הם שהוא יעשה קניות בסופר, והחמישים שלי הם להיות אחראית על הבישולים. אבל, אולי האמצע שלו הוא, שאני אעשה את הקניות בסופר וגם אבשל, והוא ידאג, נניח, לענייני האוטו והבנקים? 

הדבר העיקרי שיוצר בעיות סביב רעיון ה"נפגש באמצע", הוא העובדה שאני לא יכולה לגרום לאף אחד לעשות משהו, להשתנות, או לתת לי. גם לא חצי... בעצם, אני יכולה להיות אחראית לגמרי על הנתינה שלי, אבל לגמרי על הנתינה או ההתחשבות שלו. גם לא על חצי ממנה. כל אחד יכול לעשות ולהיות אחראי רק על החלק שלו, על המאה אחוז שלו, אבל בשום אופן לא על החלק של בן הזוג, על מה שהוא נותן לקשר. למעשה, אין לנו שליטה עליו, אבל בהחלט יש לנו שליטה עלינו.

גן עדן וגיהינום

משל חסידי מספר על איש אחד שעלה לשמיים, וביקש שיראו לו את גן עדן וגיהינום. בשמיים נענו לבקשתו והראו לו. מה רבה היתה הפתעתו, ששני העולמות זהים לגמרי! בשניהם היה גן יפה ומטופח, שבמרכזו עמד שולחן עמוס מאכלים ומטעמים מכל טוב, וסביבו ישבו אנשים. אבל, לכל האנשים, בגן עדן ובגיהינום, היו ידיים קצרות עד הכתפיים, ומשם יצאו להם מקלות ארוכים שבסופם מעין מזלג. האנשים סביב השולחן הערוך היו רעבים מאוד, ורצו לאכול, אבל בגלל המקלות הארוכים, לא הצליחו להגיש לעצמם את האוכל לפה. 

מה בכל זאת היה ההבדל בין גן עדן לגיהינום? בגיהינום כל אחד שאל את חברו שישב מולו בשולחן: "אני רעב, אתה מוכן להאכיל אותי?". החבר ענה שהוא מוכן, אבל רק בתנאי שיאכיל אותו קודם... לזה הראשון לא הסכים, כי למה אני קודם? ובכלל, מי אמר שתחזיר לי? כך שניהם ראו את כל המטעמים, אבל נשארו רעבים ועצבניים, כי כל אחד רצה שהשני ייתן לו קודם והוא יקבל ראשון. 

אבל, בגן עדן שאלו האנשים שאלה הפוכה. הם הבינו, שלמרות שהם לא יכולים לאכול, לכל הפחות הם יכולים לעזור לחבר הרעב שממולם. ואז, כשהחבר קיבל את האוכל והיה מרוצה ושבע - גם הוא הושיט את המזלג לחברו והאכיל אותו. כך, בסופו של דבר, למרות שהראשון האכיל את חברו, ולא היה בטוח שייתן לו חזרה, כולם אכלו, שבעו והיו מאושרים. 

זה ההבדל בין זוגיות טובה לזוגיות לא טובה. 

בזוגיות הלא טובה - אני בגיהינום. אני לא מוכנה לתת, ואז כולם סובלים, ואני נכנסת למלכוד הזוגי הידוע: אני עצבנית, לא בא לי לתת לו כי "אני לא פראיירית ולא אוותר ראשונה". הוא מתוסכל, כי הוא לא מקבל מה שהוא רוצה, ומכאן, מסתבר, גם הוא לא ירצה לתת לי את מה שאני רוצה, וחוזר חלילה. הזוגיות נתקעת ברצון ההדדי שלנו לקחת מהשני ולהתחשבן על הנתינה שלנו. 

בזוגיות טובה - אני בגן עדן. אני לא מתעסקת במה שהוא אמור לתת, אלא פשוט נותנת, ובכך מתחילה גלגל קסם, שברוב המקרים יביא את בן הזוג שלי לתת בחזרה.

אני נותן

אשה שעמדה, כהגדרתה, "רגע לפני פתיחת תיק ברבנות", הגיעה אליי לייעוץ זוגי. היא סיפרה שבעלה הוא אדם נערץ וחשוב בחוץ, אבל גם בבית הוא מנסה להיות הבוס, למורת רוחה. הוא מתפרץ על כל שטות ו"לא סופר אותה" עם כל המשימות של הבית והילדים, ורק עסוק בלהטיל את חיתתו על בני הבית. 

"ואת - נותנת לו להיות הבוס? את עושה מה שחשוב לו?", שאלתי אותה. "מה פתאום! קודם שיתנהג אליי בכבוד, ואז אני גם אבוא לקראתו ואקשיב למה שהוא מבקש ממני".

בשיחת הייעוץ הבנו יחד, שהבעל ממש ניזון מהעובדה שהוא מוערך ונערץ, והוא משיג את זה בלי מאמץ מכל מי שסביבו. אבל רק אשתו, בבית שלו, שמה עליו פס... בעצם, את הדבר שהיה הכי משמעותי בשבילו - היא לא נתנה לו. 

ומה קרה ביניהם? היא לא נתנה לו את מה שהוא רוצה, אז גם הוא משך לצד השני ולא נתן לה את מה שהכי חשוב לה: הוא לא ספר אותה. בסופו של דבר, היא נשארה גם מתוסכלת, וגם לא קיבלה את מה שרצתה - שהוא יראה אותה. כך היא נשארה גם עצבנית וגם רעבה. היא רצתה לקחת בכוח את מה שהיה חשוב לה, "תראה אותי", ומשכה לצד שלה, והחיים ביחד הפכו, ממש כמו במשל, לגיהינום.

לאט לאט היא הבינה, שאם היא תתחיל להתייחס לבעלה כמו שמתייחסים אליו בחוץ - כמו בוס נערץ שמתייעצים איתו, נושאים אליו עיניים ומעריכים את מה שהוא עושה - היא יכולה להתיר לבדה את הפלונטר ולקבל מחדש את בעלה. "אם תראי אותו כמלך, אבל באמת ובלי תנאי, גם כשהוא מתפרץ, סביר להניח שאת מזמינה הביתה זוגיות אחרת לגמרי", אמרתי לה. "כשתפסיקי להיות עסוקה במה שהוא לא נותן לך, ופשוט תיתני לו את מה שהכי חשוב לו - יכול מאוד להיות שגם הוא יושיט לך את המזלג כדי לתת חזרה".

חשוב לציין, שזה לא אומר שאנחנו אמורים לספוג התפרצויות או דיבור לא ראוי מצד בן הזוג. יש כמובן מקום לומר ש"לא נעים לי שמדברים אלי בצורה תקיפה", אבל זה צריך להאמר מתוך כבוד ומבט חיובי, ולא מתוך שיפוטיות או ביקורת. סביר מאד להניח, שבן זוג שבאמת מכבדים אותו, ומסתכלים עליו בעין טובה, לא ירצה להמשיך לפגוע בצד השני. להיפך.

זוגיות טובה היא בעצם נתינה, מחשבה על האחר, בלי לפזול הצידה ולוודא שגם הוא נותן. זה מאה אחוז נתינה שלי - בלי לחשוב על אחוז אחד של נתינה מצידו. זוגיות כזאת מתנהלת מתוך תפיסה בסיסית של "אני נותן, ולא משנה מה הוא יעשה".

אם אני באה בגישה כזאת, אני בגן עדן - אני שמחה, כי יש לי פתרון לקונפליקט! יש לי מוצא פשוט מהגיהינום: לתת. הנתינה היא לא ממקום של התחשבנות, כי 'מגיע לשני', אלא כי הצלחתי לצאת מהמקום של 'לקחת', ואני כבר לא תלויה בנתינה שלו. כך עולים למקום גבוה ומשוחרר. 

יותר מזה, התוצאה של הנתינה שלי, אפילו שהיא לגמרי חד צדדית, תהיה, שמי שקיבל – מרגיש כעת רצוי ומקובל, ואז, סביר להניח, שיהיה נדיב וירצה להחזיר אולי אפילו יותר ממה שקיבל. 

אבל זה רק בונוס. הרווח האמיתי הוא שיצאתי מהגיהינום - שאני כבר לא מתחשבנת כמה נתתי וקיבלתי, ולא תלויה בנתינה של השני, אלא בוחרת להיות נותנת בעצמי, בלי קשר למה שאקבל חזרה.