הסרט הצהוב לוקח אותנו למסע מרתק במעמקי הזהות הישראלית

היום לא צריך להיות אוהד מכבי כדי לצעוק ״צהוב עולה״. סרטים צהובים מתנפנפים בשדות הקרב על צידי טנקים ונגמ״שים. בחיים האזרחיים הם מתבדרים מעל דלתות של מכוניות ונישאים על זרועות האנשים. אמנם המסר ברור לכולנו – לא ננוח ולא נשקוט עד שכל השבויים ישובו לביתם – אך עדיין מעניין לשאול: למה דווקא צהוב? אלו זיכרונות תרבותיים והיסטוריים צבע זה מעיר במגעו עם נפש האדם, ועם הנפש הישראלית בפרט?

הסרט הצהוב הופיע לראשונה במלחמת האזרחים האמריקאית. אישה שבעלה גויס לחיל הפרשים של מדינות הצפון קשרה את שערותיה במטפחת צהובה, והבטיחה שלא תפרום את הקשר עד שהוא ישוב. למה צהוב? כי הסמל של חיל הפרשים היה צהוב. מהר מאוד הסיפור התגלגל מפה לאוזן ונשים נוספות שקרוביהן גויסו למלחמה קישטו את עצמן באותו אופן.  ב-1949 יצא לאור מערבון אמריקאי בשם ״היא ענדה סרט צהוב״, וב-1973 נכתב הלהיט המוזיקלי ״קשרי סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק״ – כתוצאה מהם הסמל התפרסם אף יותר, ולולאות צהובות נקשרו מתוך הזדהות עם השבויים של מלחמת וייטנאם, ועם האזרחים שנפלו בשבי במהלך המהפכה האיראנית בשגרירות בטהרן.

זאת פחות או יותר השתלשלות המנהג בתולדות העולם. אולם, עצם העובדה שהוא התפשט בישראל בקנה מידה רחב כל כך, מצביעה על כך שיש לעם שלנו רגשות אותנטיים משלו שמתעוררים למראה הסרט הצהוב. האסוציאציה הטרייה ביותר שעולה לנו כיהודים היא כמובן הטלאי הצהוב. זיכרון זה מוסיף נופך אפל של טראומה ופחד לגעגוע ולכמיהה שהסמל האוניברסלי מביע. כבר היינו שבויים בידיים זרות ואנחנו יודעים טוב מאוד עד לאן האכזריות כלפי יהודים יכולה להגיע. הטלאי הצהוב מזכיר לנו עד כמה היינו חסרי אונים, ולוחש באוזנינו – תילחמו, לעולם אל תוותרו, אל תתנו ליהודים למות שוב בגטאות. ייתכן שבגלל הטלאי הארור והצלקת שהוא חרט בבשרנו, ההזדהות שלנו עם השבויים גדולה אף יותר, ואנו חשים את כאבם ביתר שאת.

לעומת חוסר האונים שהטלאי מייצג, באירועים היסטוריים אחרים הצבע הצהוב מתנוסס דווקא כאות של גבורה ומרד. ציור צהוב של המנורה מבית המקדש הוא הסמל המובהק של בית״ר, תנועת הנוער של הציונות הרוויזיוניסטית, ממנה יצאו רוב לוחמי מחתרת האצ״ל. סמל המנורה נלקח כהשראה מן הגדודים העבריים – גדודי לוחמים יהודיים שנלחמו עם הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה – שגם סמלם היה המנורה הצהובה. ירושלים עצמה מתעטפת בצהוב, בגוון הכי מפואר שלו, בשיר המפורסם של נעמי שמר ״ירושלים של זהב״. שיר זה נכתב אחרי הניצחון היהודי במלחמת ששת הימים, וכתגובה לו כתב מאיר אריאל, זמר שהשתתף כלוחם בצנחנים בקרבות העקובים מדם של המלחמה, את השיר ״ירושלים של ברזל״ – להזכיר שהניצחון בא עם כאב גדול של גבורה והקרבה.

כשהולכים אלפי שנים אחורה בזמן, אנו מוצאים את הצבע הצהוב בהקשר נוסף. בתורה מוזכר שהכהן הגדול היה עונד על האפוד שלו את החושן – בד רקום מאריגים שונים עם משבצות זהב, בהן שתים עשרה אבנים מיוחדות כנגד שנים עשר שבטי ישראל. צבעה של אבן הלשם, המזוהה עם שבט דן, היה לפי פרשנים רבים ענבר, כלומר מין צהוב כתום. שבט דן, שנחלתם הייתה צמודה לפלשתים, היו מן הלוחמים הראשונים בחזית. הלוחם המפורסם ביותר מביניהם הוא שמשון הגיבור, שכל סיפור חייו נע סביב העימותים בינו לבין הפלשתים, בסופן הוא מתאבד בקריאה:״ תמות נפשי עם פלשתים״.

לתערובת הרגשות העשירה הזאת, שמתבשלת בליבנו אל מול הגוונים הצהובים המפוזרים בכל פינה, אפשר לבזוק תבלין נוסף – תחושות של דעיכה לקראת התעוררות ולידה מחדש. מערכת השנה היהודית, וההוויה היהודית בכלל, מחוברים בקשר בלתי נפרד למערכת עונות השנה ומעגלי הטבע. בקיץ, כשחציר יבש מתלהט בחמה וצמחים צהובים פריכים מתפוררים מבעד לחלון – אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. בחודש אב, אולי שיא החום, חכמת היהדות אומרת ש:״ממעטין בשמחה״. בחורף יורדים גשמים ומחיים לאט-לאט את הצמחים, מוסיפים בהדרגה אור מיום ליום – ובהתאם לכך, בחג החנוכה מדליקים בכל יום נר נוסף. באביב ההשקעה של החורף באה על שכרה – או כמו שחז״ל אומרים ״משנכנס אדר מרבין בשמחה״. גם כאן מופיע הצבע הצהוב בטבע, אך הפעם מקורו לא בהתייבשות וחידלון אלא בפרחי נוי והדר –  וזהו הגל הצהוב שממלא את ארצנו היפה בסביונים, חרציות וחרדלי שדה. בשיא האביב אנחנו יוצאים שוב לחירות ולחופש, נולדים מחדש כעם בחג הפסח.

נראה שאין גבול למסעות שצבע בודד יכול לערוך בפיתולי תולדותינו. אכן, הסרט הצהוב הוא סמל אוניברסלי, אך מבט מתוך הזהות היהודית שלנו יכול לחשוף אותנו לתובנות לאומיות-היסטוריות, ואולי גם עמוקות הרבה יותר.