נמאס לי לרדוף אחרי הזנב שלי כל הזמן!

שאלה:

איך מסתדרים עם הזמן? נמאס לי לעסוק כל היום במרדף אחריו, בקיצוצים, בשאלה מה לחתוך ועל מה לוותר. יש אנשים שיש להם זמן להכל, גם אני רוצה. מה הסוד שלהם?

תשובה:

בלוח השנה היהודי המציאו פטנט גאוני בפשטותו לבעיה הזאת. קוראים לזה עיבור. בשנה יש רק 12 חודשים, וחסר לך חודש בשנה? חופשי, עלינו. נקרא לה ''שנה מעוברת'', נוסיף לה חודש ונעשה לך שנה של 13 חודשים, עם אדר א' ואדר ב'.

טוב, באמת הסיבה לעבר את השנה היא כדי לאזן בין שנת השמש לשנת הירח, משום שיש ביניהן הפרש של כעשרה ימים, אבל לא המציאו לשם כך חודש חדש, אלא פשוט חזרו על חודש אדר פעמיים. בחרו במבנה כפול, למרות שהוא יוצר קצת בעיות זהות, כי מיהו המקור ומי התוספת, אבל רצו לרמוז לנו גם על צורה כזאת של פתרון הבעיה שהעלית.

הרי אם זה היה קל, זה היה קורה מאליו, סדרי העדיפויות היו מסתדרים בצורה טבעית בטור, ומי שבמקום נמוך יותר היה נדחק החוצה ונופל מאליו. כך קורה בפועל יום יום עם הרבה מהמתמודדים על זמנך. מי שנותר במקצה האחרון הוא רק מי שאי אפשר לוותר עליו. ''אין לי לב לקצץ בשום דבר, אבל חייבים לקצץ''. באים חכמינו ומנחיתים עליך אמירה חדה של: ''לא חייבים לקצץ. אפשר גם וגם!'' איך? קודם כל – בהחלטה שאפשר. אפשר להרחיב את הכלים שיקלטו יותר. אפשר לעשות את הזמן לאלסטי יותר. איך?

מדוע בלוח שלנו מכפילים את חודש אדר דווקא? מדוע לא את חודש אלול? כולנו מכירים את האמירה של הגמרא (מסכת תענית דף כ"ט): "משנכנס אדר מרבין בשמחה". כשנצרף את שתי האמירות, נקבל עוד רמז: כשאתה בשמחה, הזמן מתרחב. אם אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו, אנחנו כנראה לא כל כך בשמחה. כמו בפיזיקה, שהקור מכווץ את החומר, והחום מרחיב אותו, כך בזמן האנושי, השמחה מרחיבה אותו והעצבות מכווצת אותו.

איך זה עובד? בדיוק כמו שאני נכנס לחנות נעליים ומתלבט, לא מצליח להחליט בין שני הזוגות, והמוכר מציע לי לא להתאמץ להחליט... עד שאני יוצא עם שניהם. ולמעשה, בסוף אני הולך בעיקר עם זוג אחד. המשנה (מסכת מגילה פרק א') אומרת: "אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת מגילה ומתנות לאביונים". כלומר, אדר השני הוא העיקרי למעשה, אבל הוא צריך לצדו גם את האדר החלש, את ההשתקפות, ההכנה, מנוע החימום, האופציה, המרחב. הבחירות בסדרי העדיפויות של הזמן תיעשינה מאליהן, זה באמת יסתדר, אבל חבל על האנרגיה של המלחמה הפנימית. הגמרא ממליצה לנו להפסיק את המריבות עם הזמן! אני אף פעם לא בלחץ, אני תמיד בעומס! לחץ הוא התייחסות רגשית, והיא המיותרת, כשהעומס הוא עובדה יבשה, נתון בלבד. 

השנה יש לנו שני חודשי אדר, כנראה שיש צורך מיוחד להרבות בשמחה... אנחנו כעת באדר הראשון, ובסוף השבוע הזה, מחמישי בערב, יחול "פורים קטן", הפורים המרחיב, המחמם. הפורים הראשי יהיה בחודש אדר השני. בספר הבסיס של ההלכה היהודית "שולחן ערוך", נידונה השאלה האם יש לעשות איזה משתה קטן גם ב"פורים קטן" או לא. והסיכום: "מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד". כלומר, יש ספק? אין ספק! בענייני שמחה תמיד תחמיר. בין שיש סיבה לשמוח ובין שאין – "תחמיר על עצמך" ותשמח. "וטוב לב משתה תמיד" הוא ציטוט פסוק מספר משלי, והוא נבחר לענין זה כדי לרמוז במילה האחרונה שלו את המילה ההפוכה ממגבלת הזמן – "תמיד"!

ושוב קיבלנו כאן את הרמז לסוד של אלה שיש להם זמן לכל. הם פשוט עובדים על השמחה שלהם, שתהיה קבועה, וכך היא מרחיבה להם את המסגרת, את הכלים. הם שמחים גם במצבים שאחרים מוותרים בהם על השמחה, וכך הנפש והזמן שלהם מתגמשים. הם צופים בזמן במבט אלסטי, באמונה שהזמן מתרחב לפי הצורך. אגב, זה לגמרי ההיפך מתכונת הדחיינות, שבה הזמן לא נמצא בכלל. אצל אנשי השמחה הזמן מצוי בשפע תמיד. כפי שנאמר במסכת אבות על הכבוד, שמי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו, כך היא טענת הגמרא שכשתפסיק לרדוף אחרי הזמן, הוא יישאר בידיך.

מזל אדר- 'דגים'. למה לא 'דג', בלשון יחיד, כמו גדי, טלה, עקרב, שור וכו'? הכל בחודש הזה בא בכפילות. "פורים" ולא פור. ביקשת אחד? תקבל שניים! כשיש שמחה, יש שפע, יש ריבוי. חודש העיבור הוא כמו מראה העומדת מולך ומכפילה כל דבר טוב. ליד כל שעה שלך במציאות, צועדת שעת החלום כמתנה. ליד כל נשמה שמחה צועדת הנשמה היתירה שלה, מכפלת הזמן והכוח שלה!