פינו אותנו מהבית בצפון, ואין לנו מושג מתי נוכל לחזור!

שאלה:

עזבנו את הבית בגלל המלחמה, ואף אחד לא יודע מתי נחזור. אילו היו אומרים לנו: 'עוד שנה תחזרו', זה היה נורא, אבל לפחות היינו יודעים איפה אנחנו עומדים, יכולנו להתארגן ולהתכונן. איך חיים בלי בית ועם חוסר הוודאות הזה כשאין לנו קצה חוט?

תשובה:

1. אי-אז במאה ה-15, דון יצחק אברבנאל הוזמן על ידי פרננדו ואיזבלה, מלכי ספרד, לכהן כשר האוצר של הממלכה. הוא היה אז באמצע כתיבת פירושו הגדול לתנ"ך. הוא נענה להזמנה, וכיהן בהצלחה כשמונה שנים בתפקיד. הוא הגיע עם ניסיון רב בתחום, משום שבשנים שלפני כן, הוא כיהן כשר האוצר בממלכת פורטוגל, עד שנאלץ לברוח מפורטוגל בעקבות עלילה שהעלילו עליו. מלכי ספרד לא הוציאו אותו לפנסיה בתום הקדנציה הארוכה, אלא הוא גורש לפתע מספרד, יחד עם 300,000 יהודים, בשנת 1942. בהקדמה לפירושו לספר מלכים, אותו כתב בתוך צרות גירוש ספרד, הוא מתאר את שלושת החודשים שניתנו להם על מנת לעזוב את המדינה, את אובדן חיי האדם הרבים, אובדן העבודה, המעמד, קורת גג כלשהי, חוסר היציבות וחוסר הוודאות המוחלט לגבי העתיד. כל רכושו הוחרם, כמובן, והוא איבד גם חלק מכתביו, יצירתו הפילוסופית והתורנית שעליה עבד שנים.

ה'אברבנאל' הוא סיפור אחד מני רבים בכל שנות קיומנו כעם. גם יצירתו הענקית של הרמב"ם, יצירה אנושית שאין דומה לה, נכתבה תוך כדי גלות ובריחה, חלקה במערה. ברובן של 3,300 שנות קיומנו כעם, היינו בגלויות. איך מרגיש גולה? למי שגדל כאן בארץ לא היה מושג עד כה. לך יש מושג! חוויית התלישות וחוסר הוודאות התמידי של הגולה – נוראה, ופתאום היא חוויה קרובה כל כך.

הופתענו. לא האמנו שעם יצטרך לגלות בארצו. אולי הניסיון להבין את חוויית הגלות, שכל כך טבועה בנו, ומאידך כבר רחקה מאיתנו ונעשתה לנו זרה, תקל עלינו במקצת.

כמו בטבע, בחי ובצומח, העם שלנו פיתח גמישות. הגמישות הזאת איננה רק סוד הישרדותו, אלא גם סוד יצירתיותו. ובאדם הפרטי בדיוק כמו בכלל. איך זה עובד? כשאין לך את כלי העזר שאדם זקוק להם, את היכולת לתכנן משהו, אתה מחפש תחליפים פנימה בתוכך, במה שיש איתך. ואתה מגלה משמעות אישית עמוקה יותר, מוצא את ייעודך הייחודי. אולי היית תמיד בדרך אליהם, אבל היציבות המבורכת הרגיעה והרדימה, ובינתיים קצת השכיחה ממך את העוגנים הפנימיים. אדם זקוק תמיד לבית, וכשאין הוא בביתו, הוא נאלץ להפוך את מי ואת מה שגלה עמו – לבית. הוא יבנה בתוכו בית עמוק יותר ויציב, שאינו תלוי במקום ובזמן או בכל גורם חיצוני אחר.

'אם אין לי בית קבע או אפילו משכן ארעי, אזי "בלבבי משכן אבנה"...', כך בערך כתב מחבר הפיוט הידוע "ידיד נפש", רבי אלעזר אזכרי, איש צפת, שהיה מצאצאי מגורשי ספרד.

חוסר הוודאות הוא אובדן שליטה, אבל במצב לא בחירי אין אפשרות לשליטה. לכן טוב נעשה אם נחדל לעסוק בספקולציות, באם...ואז..., ואם נפסיק להאשים את עצמנו, להתמסר לתסכול, או לכעוס על המנהיגים. טוב שלא נעסוק במה שלא ישנה את המצב, אלא נחפש לנו דרך להעמיק במהותנו האישית, זו שאינה תלויה בדבר, או בקשר הזוגי והמשפחתי הייחודי שלנו, זה שאינו תלוי במקום ובכלי עזר. יתכן שנגלה בתוכנו עולם שלא ידענו עליו: כשרון חדש, קשר עמוק, יצירה גדולה או עשיה מבורכת. אולי יצמחו פירות מתוקים מחוסר הוודאות הזה.

כמה אבסורדי, אבל מסתבר שאם כבר נקלענו לכך, אז בגלות יש עידוד לחופש, להרפיית שליטה, וליצירה. אפשר לראות בה תרגיל של יציבות פנימית. מה שלי ממש ובאמת? מהו אותו דיסק-און-קי קטן בתוכי, שמונח בו עולמי הרחב והאמיתי?

2. רבי שמשון רפאל הירש, שהיה רבם ומנהיגם של יהודי גרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, כתב בספריו שאם כבר נגזרה עלינו גלות, ראוי לחפש בה את האידיאל. לדבריו, א-לוהים הפיץ אותנו בין העמים כדי ללמד אותם משהו מהמוסר היהודי, כדי להפיץ את רעיונות האמונה והאהבה של תורת ישראל לעמים, ולהראות לעולם דוגמא אישית של תיקון המידות והמעשים. במקום שהעמים יבואו אלינו, כבימים כתיקונם, גלינו אנחנו אליהם.

ברעיון הזה נוכל להשתמש כשנשאל את עצמנו: אם כבר עזבתי את שתולה או מטולה, מדוע הגעתי דווקא לטבריה? לא ההסבר הטכני, אלא ההסבר המהותי, השליחות שבדבר. כל זמן שאני כאן, איזה טוב ולמי אני יכול וצריך להיטיב כאן?

או בלשון אחרת, של הרבי מלובביץ': תאמין שבמקום ששמו אותך, ולא חשוב למה ועד מתי, שם שליחותך כעת, שם ייעודך האישי. ואם לא מצאת אותו עדיין – חפש!

למייסד תנועת החסידות, ה"בעל שם טוב", היה מנהג מוזר בכל מוצאי שבת. הוא היה יוצא לדרך עם כמה מחסידיו. לאן? אף אחד לא ידע, גם לא הוא. הוא היה רותם את הסוסים לעגלה, ללא עגלון, ונותן לסוסים  להכתיב את היעד. זה היה הרכב האוטונומי הראשון בעולם... יש סיפורים רבים על פרשות הדרכים ביערות, על כפר קטן שאליו הוא היה מגיע, ופוגש באקראי מישהו שבדיוק היה זקוק נואשות לעזרתו.

היה בזה גם תרגול לתלמידיו, חינוך למחשבה של תיקון בכל מקום אליו נקלעת. נכון שהיית צריך להיות במקום אחר, לפחות כך חשבת, אבל אתה כאן. עובדה. נכון שזה זמני, אבל כשאתה כאן, היה כאן לגמרי, עשה כל שבכוחך להיטיב כאן. אולי רק אחרי מעשה תגלה עד כמה הייתה שווה כל הגלות הזאת, אולי אפילו רק כדי להציל או לעזור לאדם אחד בלבד. ואולי אפילו אם האדם הזה הוא אתה עצמך בלבד...