פתאום זה הכה בי – עלינו ילמדו לבגרות בהיסטוריה במאה הבאה

ישבתי בקורס היסטוריה, אחרי חודשים רבים שנעדרתי מהתואר לטובת המילואים, ומצאתי את עצמי חולם בהקיץ. חשבתי על הסטודנטים שלא גויסו, שנאלצו לסחוב את היומיום האזרחי האפרורי; על המילואימניקים שעדיין בעזה או בגבולות המדינה; ועלי ואלה שכמותי – שאמנם חזרנו לחיים, אך איננו יודעים מתי המלחמה תשאב אותנו בחזרה.

פתאום, בין הרהור להרהור, אפפה אותי תחושה סוריאליסטית.  צפיתי בעצמי ובמחשבותיי מבחוץ, כאדם שיושב על ספסל ומאזין לשיחות של עוברי דרך חולפים, ועלה בי רעיון מוזר. כמו מדען שמבליחה בו הידיעה שגופו מורכב חלקיקים, הבנתי שאנחנו עצמנו נהיה חלק מבחינת הבגרות של המאה הבאה – שאנחנו חוליית זמן, מתנדנדת על קוצה של שערה, בין השואה של השביעי באוקטובר לבין הלא נודע.

גם אחרי הלימודים, ההרגשה הזאת לא נתנה לי מנוח. הלכתי ברחוב יפו, ירושלים, בדרכי לתחנת הרכבת, והצצתי בפני האנשים. כולם ממהרים, כולם עסוקים, מחשבותיהם של כולם קודחות ובלתי נראות – וכולם חווים אותו חוסר וודאות נוראה. אולם, כנגד האימה הזאת, ניחמה אותי תחושה אחרת, מחממת ומלטפת – תחושת שותפות.

כמה פעמים עם ישראל עמד כך, מכווץ מול חוסר ודאות איומה? משעבוד מצרים, דרך חורבן בית המקדש הראשון והשני, פוגרומים ופרעות, אינקוויזיציה ונאצים – ועד לשביעי באוקטובר. רשימת הצרות לא נגמרת, אך גם רשימת ההצלות. כאשר עם ישראל עמד על גדות ים סוף, מכל עבר רודפים אחריו אלפי לוחמים ומרכבות סוסים של פרעה – אף אחד מהם לא דמיין שהים ייבקע לשניים. כאשר הם ראו את בית המקדש עולה בלהבות וערים יהודיות שלמות נטבחות, לנגד עיניהם אונס ביזה ורצח, אין ספק שהייאוש כרסם בהם ועלתה בהם המחשבה שכך אי אפשר להמשיך. אך היהודים שרדו, הקימו יישובים וקהילות מחדש, ושוב שגשגו. אחרי פרעות קישינב, אפילו הרצל התערער בביטחונו ותמך בהצעה ליישב יהודים באוגנדה. יהודים רבים, שנשאו עיניהם אל הרצל ופתאום ראו אותו מתפשר על הצעה שכזאת, בכו באותו קונגרס. האם הייתה להם וודאות בנוגע למה שהעתיד צופן? כנראה שלא...

אחרי השואה, אחרי שכשישה מיליון יהודים הושמדו והתפוררו לעפר, ישבו יתומים ואלמנות במחנות העקורים וניסו להבין לאן הולכים. ״נחזור לעיירות בהן הסגירו אותנו לנאצים?״, ״על גופתי המתה!״,  ״אם כן, לאן אפשר להמשיך? בארצות הברית מתייחסים ליהודים יחסית בסדר, אך גם בברלין התייחסו אלינו יפה מאוד עד שבאו הנאצים... ואם  נחליט ללכת לישראל, מי יבטיח שהעולם יתמוך בהקמתה?״. גם שם, בחשיכה ובקור האירופאיים, העתיד לא נראה יציב במיוחד.

הניצולים הרבים שבחרו לבוא לארץ, פגשו די מהר את מלחמת העצמאות. מבפנים תקפו אותנו ערבי ישראל, וזמן מה אחר כך מבחוץ - צבאות מצרים, ירדן, עיראק, סוריה, לבנון. ״עכשיו באמת הולכים להשמיד אותנו. איזה סיכוי יש לקמצוץ קטן של יהודים מוכים וטראומתיים לנצח כל כך הרבה אויבים?״. ובכן, ניצחנו. וגם מי שהאמינו שננצח – ככל הנראה שלא יכלו לדמיין את השגשוג הרוחני והכלכלי שהיהודים ימשיכו להביא לשממה הפצפונת הזאת עד ימינו אנו. 

כאשר אני מצרף את החששות הפרטיים שלי לתוך הסיפור האדיר הזה – מיד אני חש הקלה, אך גם אחריות גדולה. נכון, לכל אורך הדרך היהודים הצליחו להינצל ולהשתקם מחדש – אולם הם עשו זאת בעזרת מאמצים, מעשים וכוח רצון בוער של האנשים הפועלים בכל תקופה ותקופה. האמונה שמתעוררת אצלי בעמי, בכך שאין סיכוי שהוא לא ינצח, היא לא רק אמונה במהלך ההיסטורי הנשגב אלא גם אמונה באנשים הפשוטים – אמונה שלא משנה מה, הם יתנו את כל גופם ולבבם כדי ליצור עתיד טוב יותר. הם יעשו זאת לא רק בשביל עצמם, אלא גם כי הם מבינים שהמשך הסיפור תלוי בהם.

בתלמוד מתייחסים למילה 'בנים' כמילה נרדפת ל'בנאים': ״אל תקרי בניך, אלא בוניך״. הבנים, הצעירים, הדור החדש שבא לעולם – הוא הדור שיבנה את המציאות החדשה וימסור אותה לדור שיבוא אחריו. לכן חוכמת היהדות שמה דגש רב כל כך על חינוך הילדים, מכיוון שרק אם נכלול אותם בסיפור הרחב, וניטע בהם את הרגשת השותפות להמשך הסיפור – רק אז נוכל להבטיח שהעם שלנו ימשיך להתקיים.

בהקשר הזה, מרתק להתבונן באחת היצירות הפחות מוכרות של הרצל, סיפור קצר בשם 'המנורה'. להרצל יצא שם של דמות מעשית, חילונית לחלוטין ומנוכרת למסורת, שרק מסיבות פרקטיות הציע את הקמת מדינת ישראל ליהודים – כמקום מפלט מפני השנאה. אולם בסיפור קצר זה אפשר לראות את ההערכה הרבה שהייתה לו למסורת, ואת העובדה שחלק ניכר מהחזון שלו נבע מתוך השייכות להיסטוריה ולתרבות העשירה של העם היהודי. בסיפור הוא מתייחס ליהודי מתבולל שיום אחד החליט לחוג את חנוכה עם ילדיו, התבונן בחנוכייה, ותהה: ״אי אלו סודות הכניסו דור אחר דור אל יצירת אמן זו, הלקוחה מן הטבע ופשוטה בצורתה הקדמונית? והאיש, בהיותו אמן, חשב בלבו, באיזה אֹפן אפשר להחיות את צורתה הקפואה של המנורה ולהשקות שרשיה כשרשי העץ... הנר הראשון הועלה, ולאורו סופרו תולדות החג. המאורע הנפלא בפך השמן, שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, תולדות העלייה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. מיודענו ספר לילדיו את אשר ידע. זה לא היה רב. אבל הם מצאו בו דיים״. שייכות למסורת היא לא עניין של דת, היא עניין של זהות. היא ההכרה שרק העבר נותן לנו את הכוח לפרוץ יחדיו אל העתיד. ועל העתיד הזה, ועלינו שעיצבנו אותו – עוד ילמדו הדורות הבאים.