אנחנו צריכים טקסים כדי לא לשקוע בשגרה אפורה ומדכדכת

חיי האדם נוטים להתכנס לתוך דפוסים שגרתיים. בכל יום אנו חוזרים על אותו רצף פעולות, החל מהשכמת הבוקר ועד לרגע שבו אנו הולכים לישון. קמים, מתמתחים, מתלבשים, הולכים לתפילה, חוזרים מהתפילה, מרתיחים מים לקפה, מציצים בחדשות, שולחים את הילדים למסגרות, ויאללה – לעבודה. לכל אדם דפוס ההשכמה שלו, סדר פעולות שונה שהוא עושה מהרגע שהוא פוקח את עיניו בבוקר, אבל כמעט בכל יום, פעולות אלו יחזרו על עצמן ויהפכו אוטומטיות עבורו. הם יהיו לשגרת חייו.

והשגרה נוטה להפוך אפורה, משעממת, חסרת ייחוד. יום רודף יום, וכל יום דומה לחבירו בצורה מחשידה, עד שהאדם אינו מבחין בכך שעוברים הימים. הוא שוקע בתוך רצף אחד ארוך של פעולות מכניות שנעשות עבורו לרגע מתמשך ארוך אחד. וכך, אנשים שוכחים שהם חיים. הם נעשים חסרי הבחנה. הכל הופך מובן מאליו עבורם, ומשכך, תפל וחסר טעם.

כיצד נחלצים מהרגשת התפלות של השגרה? אחרי הכל, השגרה מבורכת. אנשים עמלים קשה מאד על מנת להגיע למצב שבו הם יוכלו לנוח בנחת בתוך שגרה רגועה, שבה הם לא צריכים לרדוף בכל בוקר מחדש אחרי הדברים הבסיסים ביותר. אנו מודים על כך שבכל ערב יש לנו מיטה חמה ומזמינה להיכנס אליה, ועל כך שבכל בוקר אנו מתעוררים באותו בית, עם אותה אישה ואותם ילדים, ויש לנו מים חמים במקלחת ומברשת שינים ליד הכיור. אף אחד אינו רוצה לחיות בעולם שבו הוא לא יודע אם יהיו לו  הדברים הללו שהוא יקום בבוקר.

אנו לכודים אפוא בתוך כלוב הזהב של השגרה. אנו עמלים קשה להיכנס אליו, אך כאשר אנו בתוכו אנחנו מאבדים חלק מטעם החיים.

כאן נכנסת לתמונה ההבחנה בין קודש לחול. אחד המובנים המרכזיים של הקודש הוא להפוך את השגרה למיוחדת. הקודש מחריג את השגרה מאפרוריותה, ומאיר אותה עבורנו באור חדש, מיוחד ומרומם.

מה עושה דברים לקדושים? יש קשר מובהק בין קדושה לבין טקסיות. לטקסיות יש שני מרכיבים, אחד הוא המרשם והשני הוא ההתכוונות, ההקפדה למלא אחר הוראות המרשם. מה שמבחין בין "טקס" לבין סתם פעולה שגרתית הוא שלטקס יש כללים ברורים ומוגדרים, שחובה להקפיד עליהם. נחשוב לדוגמא על הכנת קפה. אפשר לגשת למטבח, לתפוס את הדבר הראשון שנראה כמו כלי קיבול נקי דיו, לשפוך לתוכו גרגרים מן המיכל לפי מראה העין, לצקת מים חמים לפי התחושה, להפשיר עם מעט חלב עד שמתקבל הצבע החום המוכר, והופ – יש לנו קפה. הכנו קפה, אבל טקס לא היה. כך נראית הכנת קפה שגרתית, פעולה אוטומטית שאפשר לעשות כשאנו חצי ישנים עדיין, והמוח שלנו פועל על מערכת ההפעלה של השגרה.

אבל הכנת קפה יכולה להיות טקס, ומה שיהפוך אותה לטקס הוא הקפדה על כללים – גם ההקפדה, וגם הכללים. לא ניקח את הכוס הנקייה הראשונה אלא נחפש את הספל הייעודי של הקפה, ספל שצריך להיות בגודל מסוים ובצורה מסוימת, והוא צריך להיות נקי ושטוף ומונח במקום מסוים ומיוחד. לאחר מכן נשפות את המים לפי מידה, נוסיף את הקפה (ואולי הסוכר) במינון מסוים מאד, ונערב את הכל לפי מתכון מדויק וקפדני. התוצאה המתקבלת תהיה דומה מאד: ספל קפה. אך כעת, הכנת הקפה הייתה טקס. היא מילאה אחר הוראות בקפדנות ובכוונה. אנו יכולים לעשות פעולה זו יום אחר יום, אך עדיין, פעולה זו לא תהפוך עבורנו אוטומטית. בכל יום נצטרך להתכוון מחדש, לחשוב על הכללים, ולמלא אחריהם בקפידה.

האפקט של הטקסיות, המילוי הקפדני של הוראות, הוא החרגה של הפעולה מתוך שגרת היומיום. השגרה הופכת פעולות לאוטומטיות, חסרות הבחנה, חסרות כוונה, מובנות מאליהם, ואילו הטקסיות מפצה על כך: היא מעניקה מחדש את הכוונה והמחשבה לפעולות.

אולם, האדם אינו יכול להמציא לעצמו טקסים. האדם חושב באופן פונקציונלי. הפעולות שלו מכוונות לתכלית ברורה. הוא רוצה לשתות קפה – הוא מכין לעצמו קפה. המטרה של הפעולה היא התכלית שלה. הטקס יהפוך להיות מטופש וחסר משמעות בעיני האדם, אם כל מעיניו יהיו נתונים לסיפוק התכלית המיידית שלו. אם כל מה שמעניין אותו זה לשתות כבר את הקפה, מהר מאד הוא יזנח את הטקסיות ופשוט יכין לעצמו קפה במהירות האפשרית. 

כדי שהאדם יתייחס ברצינות אל הטקס, כדי שהוא יקפיד על הכללים ויתכוון היטב לכל הפעולות שלו, הוא צריך לייחס להם חשיבות. וחשיבות זו נובעת תמיד מכך שמישהו אחר מצווה עליו את הכללים. טקסיות היא תמיד פונקציה של מילוי הוראות שמישהו אחר נתן. היא תמיד פעולה מכוח מישהו ולמען מישהו. אם האדם נמצא לבדו, עד כמה שלא יתאמץ, הפעולה שלו לא תהיה טקסית. היא תהיה פונקציונלית. ההחרגה של הפעולה מהשגרה, הקידוש שלה, היא הוצאתה מן הפונקציונליות אל הטקסיות, ופעולה זו אפשרית רק כאשר האדם פועל מכוח ציווי.

אחד הדוגמאות הבולטות לכך בחיים החילוניים של ימינו הם טקסים ממלכתיים. ניתן לומר כי טקסים אלו משקפים במידה רבה ממד של קדושה. הם חורגים מן היומיום ועומדים לעצמם, ומעניקים את התחושה המרוממת, המוחרגת, שמעניקה הטקסיות לאדם. לא לחינם מי שמתפעל טקסים אלו הם חיילים – אנשים שממלאים אחר פקודות ברצינות ובכוונה. מה שמעניק לטקסים אלו את אופים הוא העובדה שהאנשים שמתפעלים אותם פועלים מכוח ציווי. הפעולה שלהם אינה פונקציונלית אלא עומדת לעצמה, מוחרגת מן השגרה.

כזה גם היה האפקט של הקדושה במשכן. מה הוא המשכן? המשכן הוא בית. יש בו שולחן, מנורה ומזבח. על המזבח מכינים אוכל, במנורה מעלים אור, ועל השולחן מניחים לחם. במשכן נעשות כל הפעולות היומיומות שאנו עושים בבית, אבל שם, הן אינם פונקציונליות. חכמינו מדגישים בכמה וכמה מקומות כי העלאת האור במנורה לא נועדה כדי שיהיה אור במשכן. במדרש ממשיל זאת רבי יצחק לבית מלא פנסים שהאדון מצווה על עבדו להדליק בו אור, ועבדו תמה: "כל הבית מלא אורה ואתה אומר שאדליק בו נרות?". אבל זה בדיוק מה שמעניק את הקדושה לפעולות הנעשות במשכן: העובדה שהן נעשות מכוח הציווי ולא נועדו לספק תכלית פונקציונלית. כך, באמצעות עבודת המשכן, המשחזרת את השגרה היומיומית שלנו, מוחרגות הפעולות הפשוטות ביותר של החיים והופכות מיוחדות. וכשם שאומרים חז"ל:  "וכי לאורה [של המנורה] הוא צריך?... אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". הדלקת המנורה היא "עדות". היא מחריגה את העלאת האור מהתכלית הפונקציונלית שלה והופכת אותה למשהו קדוש, מיוחד, שאינו חלק מהשגרה. 

ומה עושים היום, כאשר אין לנו לא משכן ולא מזבח, לא מנורה ולא שולחן? במסכת שבת מתייחסים לכך חז"ל ואומרים רעיון מעניין מאד: "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ... ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". חז"ל משווים בין המזבח לבין השולחן שאדם אוכל עליו (השוואה שהם עושים בכמה מקומות). ואומרים כי כיום, שאין לנו את המזבח, השולחן האישי שלנו הופך להיות המוקד של הטקסיות.

כיצד הופך השולחן היומיומי והשגרתי למוקד של טקסיות? המסורת היהודית מכתיבה כללים לצורת האכילה והשתיה. אדם שרוצה לאכול לחם וגם לחלק אותו לכל המסובים לשולחן, לדוגמה, נוטל תחילה את ידיו, מברך על הלחם, בוצע אותו בצורה מסוימת, טובל את הפרוסות במלח ורק אז מחלקן לכל משתתפי הסעודה. בכך, הוא הופך את הישיבה ליד השולחן לטקס. כך, גם שולחנו של האדם הופך לקדוש – מוחרג מן השגרה וניצל מהבנאליות האפורה, המשכיחה מאיתנו את הטוב והאור שבחיים עצמם.