בחינוך אין פתרונות קסם, אך לעיתים נדרשת יד חזקה

לפני שנה התחלתי לעבוד כמדריך כיתת מב״ר בתיכון בירושלים. ביום הראשון לעבודתי פסעתי דרך השער וירדתי בגרם המדרגות האטום לקומה של שכבת י׳. צעדים ספורים ליד הכניסה עמדו שלוש תלמידות, רקדו ועיוותו פניהן בתיאטרליות. מורה ניגשה אל התלמידות והתרפסה לפניהן שייכנסו לכיתה, אך הן התעלמו ממנה כזבוב מטריד שמזמזם באוזניהן. המורה איימה, פניה הוורידו וקולה נהיה צווחני. התלמידות התרגזו: ״המורה, תירגעי! אנחנו באמצע טיק-טוק. תני לנו כמה דקות ונצטרף לשיעור״. המורה ידעה שהצעה יותר טובה מזאת היא לא תצליח לחלץ. ״טוב טוב, אבל חסר לכן שאתן מאחרות!״ אמרה, מנסה להציל את התדמית הסמכותית שלה לאחר שהעסקה נחתמה. ״אה שלום, אתה בטח רועי״, האירה לי פנים, ״הבנתי שאתה מצטרף אלינו מהיום. בא הכנס לכיתה, תגיד שלום לתלמידים שלך״. כך הכרתי את תלמידיי בפעם הראשונה.

בניגוד למורה – בתור מדריך הייתי בכיתה יחד איתם כמעט כל הזמן. לאט לאט הכרתי אותם אישית. התחברתי אליהם וחיבבתי אותם, קצת כמו אח גדול או אבא. לדאוג להם ולהוות משענת נפשית ולימודית עבורם - זה היה החצי הראשון של התפקיד. אולם, החצי השני היה להיות אחראי על המשמעת – לוודא שהם לא מאחרים או מבריזים, ושהם עומדים באחריותם הלימודית. עברו חודשים עד שקלטתי שלא רק ששני חלקים אלו אינם סותרים ומנוגדים, אלא שלמעשה הם אפילו ניזונים זה מזה.

בטקס יום הזיכרון לרצח רבין, כשהוריתי לתלמידים להיכנס לטקס, אחת התלמידות סירבה בתרעומת ואמרה: ״אני לא הולכת לטקס הזה. מי זה רבין בכלל? אבא שלי אומר שהוא היה סתם שמאלני״. באופן אישי אינני מסכים עם החלטות של רבין, בייחוד בשנותיו האחרונות. אך ההחלטיות שלה לא לבוא לטקס של ראש ממשלה שנרצח מבלי לדעת בכלל מי הוא היה, ההסתפקות בסיסמא ״סתם שמאלני״ והזלזול המוכן מראש כלפי איש סגל, היו בעיני מקוממים. לא רק מקוממים, אלא במובן מסוים גם מייצגים. אי אפשר לומר שאותה תלמידה הייתה טיפשה. היא לא הייתה מן המצטיינות והמשקיעות ביותר, אך היא התברכה בסקרנות טבעית ותפיסה חדה. בשיעורים לפני מבחני הבגרות הייתה יושבת זקופה וערנית, שואלת ורושמת בזריזות כל דבר שלא הבינה. במעגלי חינוך, כאשר היינו מעלים נושאי שיחה אקטואליים – תמיד הייתה משתפת את דעתה בלהט ועניין. מדוע, אפוא, התנגדה לטקס בכזאת עקשנות ואטימות?

נדמה לי שמעשה זה, שהוא אחד מיני רבים שהייתי עד להם מצד תלמידים מכיתתי, הוא ביטוי לגלגל חלוד שמובנה במנוע של מערכת החינוך. האמירה שלה נבעה משלוש תפיסות עיקריות: האחת – זלזול כלפי ידע. בימים שהכל נגיש בקליק אחד באייפון – כבר לא צריך לזכור כלום, רק צריך לדעת לחפש במאגרים. אם כן, למה שהיא תטרח לברר מי היה יצחק רבין, כשהמידע כבר מקופל אצלה בכיס? התפיסה השנייה היא פרודוקטיביות. התרבות המודרנית מכוונת להצלחה שניתן לכמת. תלמידים לא לומדים בבית הספר כדי להשכיל – הם לומדים כדי להוציא בגרות ולהתקבל לאוניברסיטה ולמצוא תעסוקה רווחית. כשזאת המשקפת הדיכוטומית שהתלמידים מתבוננים דרכה על הלימודים, קשה לראות מה הטעם בטקס משעמם על קשיש שנרצח לפני שבאו לעולם. התפיסה האחרונה היא הגישה הליברלית לכאורה המושרשת אצל התלמידים, לפיה בית הספר נועד לשרת ולשמש אותם, והדעה שלהם אינה שווה פחות מדעתו של המורה. בעיני תלמידים רבים, המורים הם מעין מלצרים שמציעים להם תפריט, והם מוזמנים לקחת ממה שמתאים להם באותו רגע. שלושת תפיסות אילו, מלופפות זו בזו, היו לפקעת שהתאמצתי, ונכשלתי שוב ושוב, לפרום בלבבות התלמידים. לעיתים הייתי משכנע אותם להקשיב לי באמצעות שוחד (אני ארד לכם מהגב לעשר דקות, ואתם תבטיחו להיכנס לשיעור הבא בזמן!), לעיתים באמצעות שיווק טוב (עוד שלושה ימים יש מבחן, חבל שתפסיד חומר עכשיו), אך היה ברור לי שכל הישג הוא זמני.

הפעם הראשונה שהצלחתי באמת הייתה נקודת מפנה בחיי. באותו יום ליוויתי סיור מחוץ לבית הספר, ושלושה תלמידים חמקו חרש וישבו לאכול פלאפל ברחוב רחוק. חיפשתי אותם במשך שעה, עד שענו לטלפון ואמרו שהם מגיעים תוך חמש דקות. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. כשחזרו התעמתי איתם. הטחתי בהם האשמות על חומרת מעשיהם, ובינתיים אסרתי עליהם להשתתף בסיור. הכעס שלי היה הלם עבורם: זאת כנראה הייתה הפעם הראשונה שהצבתי להם גבול באופן כל כך חד וברור. במשך שבועיים הם זעמו עליי ונטרו על כך ששלחתי אותם למנהל ווידאתי שיבואו על עונשם. אולם, כאשר הם נזקקו לעזרה בלימוד למבחן אחרי שעות הלימודים, הם ידעו שאפשר לסמוך עליי. הפעם חשתי בשינוי דרמטי ביחסם כלפי. כבר לא הייתי סתם מלצר או משווק – הייתי מטרה בפני עצמה. הם רצו להוכיח לי שהם טובים. הם העריכו את הדעה שלי ורצו לעמוד בציפיותיי.

לפי חוכמת היהדות, כעס הוא תכונה רעה שחשוב להיזהר ממנה. עם זאת, לעיתים רחוקות הפגנת כעס היא חיונית. כך הרמב״ם מבדיל בין הסוגים השונים של הכעס: ״וכן הכעס – דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא לכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו״. ומצד שני הוא כותב: ״ואם  רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו... כדי שיחזרו למוטב – יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, כדי ליסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מרמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס״. הסוג הראשון עליו הרמב״ם מדבר הוא כעס שיוצר אובדן שליטה פנימי. כאשר אדם מגיע למצב כזה הוא פועל בלי שיקול דעת ועלול להזיק. הסוג השני הוא כעס חיצוני בלבד – אותו אדם שולט בעצמו היטב, אך מבין שרק הפגנת תגובה חזקה יכולה לנער את היקרים לו מתרדמתם ולהשפיע עליהם לטובה.

בעקבות אותה תקרית הבנתי את החשיבות של הצבת גבולות. אין פתרונות קסם בחינוך. גם הכעס שהבעתי ושהצליח לפרום, גם אם לא עד הסוף, את שלושת התפיסות הרעילות שלעיל – פעל רק אחרי תקופה בה הוכחתי שאכפת לי מהם. אך דבר אחד ברור לי – המחנך חייב להיות דמות אותנטית, לא מתרפסת, אכפתית אך גם בעלת יד חזקה. אם לא יהיה כזה, הוא לא יצליח לבנות עם התלמידים מערכת יחסים שאינה מושתתת אך ורק על משא ומתן.