האם חוצפה היא מידה רעה?

כל הורה נתקל בוודאי ברגע שבו הוא נדרש לעמוד מול סרבנות של ילדו העיקש. אבא או אמא אומרים לילד ללכת לישון, לצחצח שינים, לא לקשקש על הקיר או להשליך אוכל על הרצפה, והילד החצוף חושק שינים ועושה דווקא. מתחצף. ואם לא נתקלנו בכך כהורים, נוכל כנראה להיזכר ברגע שבו הגל הכעוס של החוצפה הציף אותנו עצמנו. הרגע שבו מישהו פקד עלינו לעשות משהו שלא רצינו לעשות, והתגובה שלנו הייתה "לא בא לי". הפקודה ריחפה לכמה שניות באוויר, פקודה של הורה, של מפקד, של בוס או של כל דמות סמכותית אחרת בחיינו, הקישקעס שלנו רעדו לרגע, אבל אז הסירוב הפנימי שלנו גבר, החצפנו פנינו ואמרנו "לאו". איני מבצע את ההוראה.

האם חוצפה היא דבר רע? כשהילד שלנו מסרב לציית לנו אנו כועסים. הרגש האוטומטי שלנו מאותת שמדובר בהתנהגות לא קבילה. "חצוף!" אנו צועקים עליו. "תעשה מיד מה שאמרתי לך!". תגובה דומה נקבל גם אנחנו, גם אם בצורה מעודנת יותר, מבעלי הסמכות שנמרה את פקודותיהם. גם הם יכעסו עלינו וינסו לאלץ אותנו לשמוע בקולם. אולם, מנקודת מבט מוסרית, האם אפשר לדבר על חוצפה בתור מידה רעה?

חוצפה היא למעשה התקוממות כנגד סמכות. הסמכות מצווה עלינו משהו ואנו מקשים את עורפנו ומסרבים לשמוע בקולה. האם כניעה לסמכות היא מידה טובה? ואולי דווקא להיפך, אולי החוצפה, הסירוב לסמכות, היא המידה הטובה? אולי במקום להשתמש במונח "חוצפה", שלו קונוטציה שלילית, עלינו להשתמש בביטוים כמו "עמידה איתנה", "עמוד שדרה", "כבוד עצמי"? אולי במקום לכנות "חוצפן" את הילד שצורח עליך בסופר "לא בא לי" כשאתה דורש ממנו להחזיר למדף את הקרמבו שהוא ניכס לעצמו, נכנה אותו "ילד עצמאי עם רצון חזק, שלא מתקפל בפני סמכות"?

היה מקום לומר שאכן, חוצפה אינה מידה טובה במיוחד ואינה מידה רעה במיוחד. היא תלוית הקשר, כמו הרבה דברים אחרים בחיים. אם הבריון של הכיתה פוקד עלינו להרביץ לילד חלש מאתנו, ואנו מעיזים פנינו, מחציפים כנגדו ואומרים "לא בא לי", אנחנו גיבורים. לא כי החוצפה טובה, אלא כי לא ראוי לנהוג באלימות. אולם, אם אמא שלנו מבקשת שנפסיק לצרוח ולהשתולל, ואנו אומרים "לא בא לי", אנחנו חוצפנים קטנים. לא כי החוצפה רעה, אלא כי לא ראוי לצרוח ולהשתולל.

אולם, גישה זו אינה אלא התחמקות אלגנטית מהשאלה. השאלה האם חוצפה טובה או רעה שואלת האם טוב לציית לסמכות או לא טוב לציית לה. תשובה שעונה כי תלוי מה הסמכות מצווה לעשות, אומרת למעשה כי לא טוב לציית לסמכות אלא טוב לעשות את הדבר הטוב, בין אם הסמכות מצווה אותו ובין אם לאו. העובדה שאמא שלך אמרה לך לעשות משהו לא מעלה ולא מורידה, וכך גם הציות או חוסר הציות שלך. השאלה היחידה שחשובה היא האם עשית את הדבר הנכון או לא עשית את הדבר הנכון.

הנגזרת המרכזית של חשיבה זו תהיה לייתר לגמרי את מנגנון הסמכות. כשאמא אומרת לילד לא לצרוח ולהשתולל, הוא אינו צריך להקשיב לה כי היא אמרה את זה, אלא כי לא נכון לצרוח ולהשתולל. יתרה מזו, אם היא ניסתה להפעיל את סמכותה, והילד החציף פנים כנגדה, אין לכעוס על חוצפתו בפני עצמה. העובדה שהוא התחצף לא מעלה ולא מורידה.

אם נלך עם היגיון זה צעד נוסף, נאמר כי החוצפה היא אפילו מידה טובה. הרי במקרה הפוך, שבו דמות סמכותית דורשת מאתנו לעשות מעשה שאינו מוסרי, להרביץ לילד חלש, ואנו מסרבים, החוצפה שלנו משובחת. אנו מקבלים נקודות לא על כך שלא הרבצנו לחלש אלא על האומץ שלנו לסרב פקודה. כלומר, אנו רואים מעלה בעמידה העצמית, בחוצפה. מדוע אפוא לגנות ילד שצווח "לא בא לי" מלא ריאותיו כנגד הוריו מולידיו?

התלבטות זו מצויה בדברי חז"ל. על הפסוק המתאר את ישראל בתור "עם קשה עורף" אומר המדרש:

"ויֹּאמֶר ה' אל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וכו'": מַהוּ "וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פּוֹלְוָיָה בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר רְאוּיִים הֵן לְהֵעָרֵף. אָמַר רַב יָקים שְׁלשָׁה חֲצוּפִים הֵם חָצוּף בַּחַיָּה – כֶּלֶב; בָּעוֹף – תַּרְנְגוֹל; וּבָאֻמּוֹת – יִשְׂרָאל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַדִּיפָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אַתָּה סָבוּר שֶׁהוּא לִגְנַאי וְאֵינוֹ אלא לְשִׁבְחָן אוֹ יְהוּדִי אוֹ צָלוּב. אָמַר רַבִּי אָבִין עַד עַכְשָׁו קוֹרִין אֶת יִשְׂרָאל בְּחוּצָה לָאָרֶץ הָאֻמָּה שֶׁל קְשֵׁה עֹרֶף. (שמות רבה מט ב).

החוצפה מתוארת בתור מידתן של ישראל, אך המדרש מתלבט האם מידה זו טובה או רעה. ההקשר המידי של הפסוק מלמד כי בוודאי זו תכונה בעיתית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". אלוהים, לכאורה, אינו מעריך במיוחד את החוצפה של ישראל. הוא מבקש לכלות אותם בשל כך. אולם, המדרש מעלה גם צד נוסף: "אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַדִּיפָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אַתָּה סָבוּר שֶׁהוּא לִגְנַאי וְאֵינוֹ אלא לְשִׁבְחָן אוֹ יְהוּדִי אוֹ צָלוּב". העקשנות של ישראל, החוצפה שלהם, היא הדבר שמעניק להם יכולת עמידה ברדיפות הקשות ביותר: "או יהודי או צלוב". היהודי מוכן לעלות על הצלב, ובלבד שלא לוותר על יהדותו.

אז האם חוצפה היא מידה רעה או מידה טובה?  לאור דברי המדרש, ניתן להציע שאכן זו שאלה תלוית הקשר, אבל ההקשר אינו (רק) טיב הפקודה שאנו מסרבים לה אלא טיבו של הגורם המצווה. תלוי כנגד מי אנחנו מחציפים ולא רק כנגד מה. אם הסמכות של המצווה היא סמכות לגיטימית, סמכות ראויה, עלינו להכניע את עצמנו ולקבל את רצונו, את פקודותיו, גם אם כל ישותנו מתקוממת. אולם, אם הסמכות המצווה היא ההמון, הבריון, הרודן – מישהו שאין לו סמכות ראויה אלא אנחנו פשוט מפחדים ממנו, אזי החוצפה היא מידה טובה. במקרה כזה, עלינו להקשות את עורפנו ולסרב להיכנע בפניו – בדיוק כפו שעשו יהודים רבים מספור במשך אלפי שנים.