ושוב הפוליטיקאים מצהירים: "המציאות חייבת להשתנות"

אחת מסיסמאות הבחירות שהתנוססו על שלטי החוצות בעיר מגורי, ירושלים, הייתה "המציאות חייבת להשתנות". סיסמה זו שעשעה אותי לא מעט. "המציאות חייבת להשתנות" אומרים הפוליטיקאים. רק מה לעשות, המציאות עקשנית היא ומסרבת לשמוע בקולם של מועמדים נמרצים לבחירות המקומיות. המציאות היא מין גברת סרבנית, כך מסתבר, ויש לה רצונות משלה.

בסקרנותי אודות סיסמה זו, הקשתי בשורת החיפוש של גוגל את המילים "המציאות חייבת להשתנות", וקיבלתי שלל מרהיב של תוצאות. מסתבר כי פוליטיקאים מכל הכיוונים, מכל הסגנונות, נוהגים להצהיר מפעם לפעם כי "המציאות חייבת להשתנות".  פעם מדובר במציאות כלכלית, ופוליטיקאי זה או אחר מכריז כי המציאות חייבת להשתנות. האינפלציה לא יכולה להחליט מה שבא לה, וגם שער הדולר השובב מוכרח לקבל קצת משמעת. אי אפשר שמחירי הדלק יהיו כל כך גבוהים, וגם לא יתכן כי הריבית תחליט מעצמה לעלות כל כך. את שומעת, המציאות? את חייבת להשתנות. פעם אחרת תהיה זו מציאות בטחונית, ויאמרו המומחים כי המציאות חייבת להשתנות. אי אפשר שאויבנו ישנאו אותנו כל כך וינסו לפגוע בנו. אי אפשר. המציאות חייבת להשתנות. וכן הלאה והלאה. בפעם אחרת תהיה זו מציאות חברתית, פוליטית או אפילו אקלימית.

אולם, כפי שאנו יודעים. המציאות היא טיפוס די אדיש. היא לא מתרשמת מהכרזות וממשיכה בשלה, כמו היפופוטם עצל או פר עייף המנער ממנו בהיסח הדעת את הזבובים.  

להתרשמותי, הרצון לשנות את המציאות והמחשבה שאם נצהיר על כך היא אכן תשתנה אינם נובעים מיוהרה, כמו שהיה ניתן אולי לחשוב, אלא מילדותיות. ילדים בטוחים שניתן לשנות את המציאות. אם משהו לא מוצא חן בעיניהם, הם עומדים וצועקים מרה, ולא יועילו כל הסברי האב על כך שבקשתם נוגדת את חוקי הפיסיקה. אני זוכר בצבעים חיים איך בטרם היותי אבא התארחתי אצל חבר, ובנו בן השלש ביקש ממנו להוריק את תכולת הכוס שבידו אל כוס קטנה יותר. אביו ניסה להסביר לו כי הדבר לא יתכן: הכוס הקטנה לא תוכל להכיל את הנוזל שבכוס הגדולה והוא ישפך. אך הסבריו הנמלצים של האבא לא הועילו, והילד פרץ בבכי מר. הוא סבר כי "המציאות חייבת להשתנות". זה היה השיעור הראשון שלי בהורות, או שמא בפוליטיקה.

מבחינה ציבורית, כך נדמה לעיתים, כולנו נותרים ילדים. אנו מסתכלים על הפוליטיקאים שלנו כמו שילד קטן מביט אל אביו, ואנו תובעים מהם שישנו את המציאות מיד ועכשיו. אם משהו במציאות הציבורית והחברתית אינו עונה לרצון המיידי שלנו, אנו מצפים כי יבטיחו לנו שהמציאות חייבת להשתנות. הבה נדמיין פוליטיקאי שמגיע לקהל מצביעיו ואומר: תקשיבו, אני יודע שהמציאות הבטחונית, הכלכלית או החברתית אינה מדהימה, אבל זו המציאות. אני יכול לנסות לעשות את המיטב, אבל איני יכול לשנות את המציאות. לא נשמע כמו נאום בחירות סוחף במיוחד, נכון? אנו מחפשים דווקא אנשים שיבטיחו לנו תרופת פלאים לכל מכאובי המציאות.

התורה, באופן לא מפתיע, אינה מחזיקה בעמדה זו. בחומש במדבר מספרת התורה על "המתאווים". היו אלו קבוצת אנשים מבני ישראל שמאסו באוכל הניסי שסופק להם במדבר – מן. המן היה מזון ניסי שירד לבני ישראל יום יום וסיפק את כל צרכי התזונה שלהם (בכך הוא היווה השראה לאוכל העלפי בסיפורי טולקין ולמזון המיוחד של הנוודים ב'חולית'). אולם, היו מבני ישראל שמאסו במן. הם לא רצו לאכול אוכל חד-גוני יום יום, גם אם הטעם שלו מושלם והוא מספק את כל צרכיהם. הם הגיעו ובכו למשה: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". משה, כמובן לא אהב זאת. הוא לא היה פוליטיקאי ממולח שאומר למתלוננים: "המציאות חייבת להשתנות". במקום זאת, הוא כעס על התלונות שלהם וחשב שהם ילדים מפונקים. הוא פונה אל ה' ואומר לו שאם זאת העבודה שלו בתור מנהיג, הוא מתפטר:

ויֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

נניח לרגע בצד את תגובת אלוהים למכתב ההתפטרות של משה (הוא ממנה לו סגנים) ונעבור לתגובתו לדרישה של העם, שהמציאות חייבת להשתנות. אלוהים אומר למשה: אל דאגה. הם רוצים בשר. אני אביא להם בשר. "היד ה' תקצר". אני אכן יכול לשנות את המציאות. ואכן, מספרת התורה, ההשגחה העליונה שולחת לעם ישראל להקת ענק של שלווים, וכל המחנה מתמלא מהם:

וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.

מי שרצה בשר מקבל בשר, ובכמויות אדירות. אך הסיפור הזה לא נגמר טוב. המציאות השתנתה – אך לא בהכרח לטובה. "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים". האנשים עטו על הבשר, אך זעם אלקים היכה בהם, ותאוותם הפכה עבורם לאסון.

אחד הלקחים שניתן ללמוד מסיפור עצוב זה, הוא שלא חכם לדרוש מהמנהיגים שלנו לשנות עבורנו את המציאות. לרוב, הם פשוט לא יכולים לעשות זאת. אבל גם אם יצליחו, לא ברור כי שינוי זה יהיה לטובה. אם המציאות מפריעה לנו, מי שצריך להשתנות הוא אנחנו עצמנו. הפוליטיקאים אולי לא מעזים להודות בכך, אבל זאת – איך לומר – המציאות.