לא, ראש העיר החדש שלכם לא יכול להציל את העיר במו ידיו

סיימנו עם הבחירות העירוניות. יש תחושה של חידוש כוחות, ואולי ניצוצות של תקווה - במיוחד במקומות שהתחלפו בהם ראשי הערים, וכעת מקווים התושבים שמישהו ייקח אחריות ויתמודד עם הבעיות שקודמו בתפקיד הזניח.

אולם, האמת היא שבעיות לא נפתרות בכזאת קלות. לאנשים יש נטייה לשכוח שראש עיר הוא רק המנהל של אנשי העיר עצמה, והם העיקר. במרוץ סוסים, לא משנה כמה הפרש מקצועי – אם הסוסים שלו רזים ומותשים, הוא בוודאי לא ינצח. ועדיין, לכל אורך ההיסטוריה אנשים הסירו מעצמם אחריות והביטו אל בעלי האדמות, האצילים, המלכים, והיום –ראשי הערים והפוליטיקאים.

בהקשר הזה, מעניין להתבונן בספר שמות, בפעם הראשונה שנוצרה שכבה היררכית שלטונית בעם ישראל. אחרי מעד הר סיני, אחרי שמשה הוריד את התורה ולימד אותה לעם, הוא מוצא את עצמו יושב ושופט מבוקר ועד ערב בין אנשים. יתרו, חותנו של משה, מגיע אליו ואומר לו: ״לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול – גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבד״. בפשטות, אתה עובד מדי קשה. אתה לא אמור לטפל בכל דבר לבדך. הוא מציע למשה ליצור היררכיה – למנות מנהיגי-משנה לציבור, שיוכלו לשאת גם הם בעול המנהיגות ולהקל על משה.

ההצעה של יתרו מעלה שאלה חריפה – איך משה לא חשב עליה בעצמו? הרי זה לא חידוש שחברה צריכה היררכיה. בהתחשב בכך שעם ישראל היה משועבד במצרים כל כך הרבה שנים, אין ספק שמשה הכיר את המבנה ההיררכי המוחלט שעליו הושתתה הממלכה המצרית. ההצעה של יתרו הייתה אמורה להיות ברורה מאליה, אז מדוע משה לא יישם אותה מלכתחילה?

 הצצה קצרה בתיאור מאוחר יותר בתנ"ך, על המהלכים שהובילו להקמת המלוכה בישראל בפעם הראשונה, יכולה לעזור לנו להבין: ״ויהי, כאשר זקן שמואל, וישם את בניו שופטים לישראל... ולא הלכו בניו בדרכיו, ויטו אחרי הבצע, ויקחו שוחד ויטו משפט״. חלפו שנים רבות מאז עם ישראל נכנס לארץ, והשלטון עדיין מושחת ומסואב. שמואל הנביא אמנם היה ישר ובעל ערכים, אך בניו הלכו בדרכים עקלקלות ולקחו טובות הנאה. הימים היו ימים של חוסר משילות ואנרכיה, עליהם נכתב ״בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. לבסוף, לתושבים נשבר. קהל רב התקבץ יחד ופנה לשמואל בדרישה: "עתה – שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים״. לכאורה, בקשה לגיטימית וראויה. אך תגובתם של שמואל ואלוהים מגלה מה הדופי שהסתתר בעומק דבריהם: ״וירע הדבר, בעיני שמואל, כאשר אמרו, תנה לנו מלך לשפטנו... ויאמר ה׳ אל שמואל, שמע בקול העם, לכל אשר יאמרו אליך. כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם״.

מה פשר הכעס של שמואל, ולמה אלוהים אומר שהעם מאס בו? אחד הפרשנים הידועים של המקרא, המלב״ים, פירש כך: ״שמע סוף דבריהם, שאמרו לשפטנו ככל הגויים, שכוונתם שישפטם כמשפטי העמים שמקורם מחפץ המושל ורצונו״. העם רצה שהגורם המעצב של השלטון יהיה מלך בשר ודם שיעשה הכל על פי תפיסתו ורצונו. אכן, זהו הדבר שהיה רע בעיני שמואל, וזהו גם החשש שמנע ממשה ליצור היררכיה לכתחילה.

לפי חכמת היהדות, שלטון אידיאלי צומח מתוך השאיפה של אזרחיו לערכים מוסריים ולמטרה משותפת. הרצון של אלוהים, שמייצג את השאיפה להטיב לכל המציאות, הוא אמור להיות הרצון שמושל בעם ישראל. לפי גישה זו, מלוכה, דמוקרטיה, או כל צורה שלטונית אחרת, לגיטימיות אך ורק אם הן משמשות אמצעי להגשמת השאיפה הזאת. למלך, או לראש הממשלה, יש תפקיד משמעותי ללא ספק – אך כל אדם ואדם נדרש לזכור שהאחריות החברתית עדיין מוטלת עליו, והוא עצמו בעל תפקיד משמעותי.

משה חשש שיצירת היררכיה בעם תשכיח מהם את תפקידם שלהם. שמואל ראה ברצון העם למלך את החולשה האנושית להתנער מאחריות. אכן, עדיין צריך להיות ריאליסטים. חברה תקינה חייבת מערכת שתשמור על הסדר הציבורי, ולכן משה בכל זאת שמע לעצתו של יתרו, ושמואל מצא מלך לעם. אבל הלקח בעינו עומד: שליטים, מושלים ובעלי תפקידים אינם יכולים לכונן לבדם חברה נאותה. ראשי הערים שנבחרו יכולים להנהיג את צעדי המדיניות הנכונים ביותר; אך בלי השתתפות פעילה שלנו – לא יתרחש שיפור אמיתי.