הביטלס טעו: Let it be זה לא הפתרון

בוקר אחד לפני מספר בקרים, דעתי הייתה מוסחת פחות מהרגיל, והצלחתי להבחין במילות השיר שבני הקטן נהנה להקשיב לו בשעות השכמת הבוקר. המילים הלכו בערך כך: "יודע מה אני רוצה היום / אבל הכל משתנה פתאום. אך זה בסדר – אני לא אשם / כי זה רצון השם" ואז הגיע הפזמון החוזר: "הכל משמים הו הו הוו / עצום  את העינים הו הו הוו".

מסר זה נשמע לאוזננו כמו מסר חיובי ומחזק: אל תיקח ללב אם דברים אינם הולכים כמו שאתה רוצה. מישהו אחר אחראי על כך – אלוהים. והכל בסדר. אתה בידים טובות. אתה יכול לעצום את העינים ולהפליג בבטחה. למעשה, זוהי בדיוק החכמה של האם מריה, משיר הרבה יותר מפורסם מזה של הזמר הדי אנונימי שבני הקטן נהנה להקשיב לו. בשיר הידוע של הביטלס, "Let It Be" הם מציעים גישה מאד דומה לחיים:

When I find myself in times of trouble, Mother Mary comes to me
Speaking words of wisdom, let it be
And in my hour of darkness she is standing right in front of me
Speaking words of wisdom, let it be.

Let it be, let it be, let it be, let it be
Whisper words of wisdom, let it be

ובתרגום חופשי מאד, כשאני מוצא את עצמי בצרות, בשעות חשוכות וקשות, האם מריה מגיעה אלי ולוחשת לי מילים של חכמה: שחרר, עזוב, תניח לזה. זכו הביטלס לכוון לדעתו של הזמר החסידי ונתנבאו בסגנון אחד: איננו צריכים לדאוג מידי אם דברים אינם כשורה. אנחנו פשוט צריכים להניח לזה ולזרום.

ובכן, על אף שגם הזמר החסידי וגם הביטלס מתמכים את גישתם בנימוקים דתיים וסבורים שגישה זו מעידה על אדיקות ובטחון בהשגחה העליונה, ברצוני לערער ולטעון כי משורר תהילים, למצער, מתנגד לגישה זו ואינו רואה בה מעלה. אמונה באלוהים אינה אמורה להוביל אותנו להשלמה פסיבית עם הגורל שלנו, וודאי שהיא אינה מצווה עלינו "עצום את העינים".

במזמור ידוע מאד בתהלים, מתאר דוד המלך איך מתנהג אדם הבוטח באלהים בשעות הקשות:

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת

לֹא אִירָא רָע – כִּי אַתָּה עִמָּדִי

שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ

הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.

מזמור זה סובב כולו על הדימוי של אלוהים לרועה. המזמור פותח במילים: "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר". וממשיך עם דימויים הלקוחים מעולם רעיית הצאן: "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמו"ֹ. אלוהים הוא הרועה של דוד, ודוד מודה לו על כך שהוא מוביל אותו למקומות טובים ונעימים, מקומות פסטורליים של מרעה דשן ושלווה, נאות דשא ומי מנוחות. אולם, לעיתים הצאן צריך לעבור במקומות פחות נעימים, הוא נקלע לגיא מסוכן, מקום צר ולא בטוח, כשצל המוות מרחף מעליהם, ובשעה זו במיוחד הוא זקוק להכוונה. השבט והמשענת של הרועה – הם שמעניקים בטחון לצאן באותה שעה.

אך מה הם אותו שבט ומשענת? מדובר למעשה בשני השימושים שונים של המקל שמחזיק הרועה בידו. שימוש אחד שלו הוא להכות את הצאן בשבט. המילה שבט, במובן של מקל, משמשת בתנ"ך בהקשרים של הכאה: "והכה ארץ בשבט פיו", "הוי אשור שבט אפי", "אל תירא עמי מאשור בשבט יככה". המשענת, לעומת זאת, מספקת כמובן תמיכה. מקל הרועים, בשבתו כשבט ביד הרועה, תפקידו להכות את הצאן הסוררות ולהוליך אותם בדרך נכונה, שלא ימעדו או יתפזרו, ואותו מקל, בשבתו כמשענת ביד הרועה, תפקידו לתת יציבות לרועה כשהוא מוליך את הצאן במקומות צרים ולא בטוחים.

במדרש, מבחינים חז"ל בין שני שימושים אלו ודורשים בהתאם את הנמשל:  "'שבטך', אלו היסורין. ו'משענתך', זו תורה. המה ינחמוני וגו'" (שיר השירים רבה ב, א). כשאדם נמצא בגיא צלמוות, בשעה שדברים אינם מתנהלים על מי מנוחות, והוא "find himself in times of trouble" כלשונם של הביטלס, או שהכל משתנה פתאום ממה שהוא רוצה, כלשונו של המשורר שלו נוהג להאזין בני הקטן, מה שאמור לתת לו נחמה וביטחון אינו גישה של "עצום את העינים" או "Let it be". הוא לא זקוק להשלמה פסיבית עם המציאות הקשה והסרת האחריות מעצמו באמירה "אני לא אשם כי זה רצון ה'", מה שעוזר לו באמת זו הידיעה שאלוהים עמו – "כי אתה עמדי". וכיצד הוא יודע זאת? באמצעות השבט והמשענת, ואלו שונים מאד מביטחון פסיבי. השבט הם עצם המכות שהוא מקבל – היסורים, והמשענת היא חכמת היהדות, שהיא מנחה את האדם לאן ללכת ומה לעשות.

הדימוי של אלוהים לרועה אומר שהוא מנחה את האדם ולא מותיר אותו לנפשו בשרירותיות. וכך, גם כשהאדם בשעות קשות, הוא אינו מרגיש אבוד לגמרי, כיוון שהוא יודע שיש מי שמנחה אותו, יש לו רועה. כך, המכות שהוא מקבל אינן סתם גורל אכזר שמתנכל לו והוא צריך להשלים אתו באופן פסיבי, מתוך איזו פילוסופיה שמנסה לשכנע אותו שכל מה שנופל בחלקו הוא טוב ועליו לקבל אותו בחיבוק. אדרבא, הוא רואה בקושי, בנפילות, מכות של רועה שמנסה להנחות אותו אל מקום טוב יותר, מקום שאינו "גיא צלמוות".

אם האדם נמצא בגיא צלמוות, אין הכרח שזה משום ש"זה רצון ה'". סביר הרבה יותר להניח כי זה משום שהוא עצם את העינים ולא השגיח לאן הוא הולך. וכעת, אם הוא יפקח את עיניו, הוא יבין שהמכות שהוא מקבל הם הנחיות של רועה שמנסה להוציא אותו מהבוץ ולכוון אותו החוצה. והדרך לכך, היא הישענות על המשענת של הרועה, חכמת התורה שאמורה להנחות את האדם אל "מעגלי צדק", אל נאות דשא ומי מנוחות.