למה חוכמת היהדות לא שמה דגש על מדיטציה?

איך מתמודדים עם משברים? לפני יותר מ-2000 שנה התפתחה ביוון העתיקה האסכולה הסטואית, זרם פילוסופי שהשפעתו ניכרת עד היום. אחת מתפיסות היסוד של האסכולה היא שככל שאדם מפתח את תבונתו וחוכמתו - כך הוא יכול לקבל את הסבל והייסורים מתוך הבנה שהם בלתי נמנעים, ולא להיות מוטרד מהם. בימינו המילה ״סטואיות״ משמשת לתיאור היכולת לשמור על אדישות. הפירוש המודרני למילה ״סטואי״ על פי מילון אוקספורד* הוא: ״היכולת לא להתלונן או להראות מה אתה מרגיש כשאתה סובל״.

גישה כזאת על התמודדות עם סבל התפתחה באופן דומה גם בבודהיזם. משל בודהיסטי מסורתי מספר על אדם שהלך ביער, ופתאום כאב נורא פילח את מותנו. מישהו ירה בו חץ. הוא חיפש מאין החץ בא, והנה - חץ נוסף מאיים עליו. הפעם, הוא הבין, מי שיורה את החץ זה הוא עצמו. מהי כוונת המשל? החץ הראשון הוא המציאות עצמה. דברים קשים קורים בחיים – מוות של קרוב, גירושים, פיטורים מהעבודה וכו... החץ השני הוא האופן שבו אנו מפרשים את הכאב. אם נבין שמקור הייסורים הנפשיים הוא לא חיצוני אלא פנימי, שסבל נוצר מתוך הרגשה סובייקטיבית שמתעוררת כתוצאה מהמפגש שלנו עם מאורעות החיים – נוכל להתמודד עמו באופן המיטבי. על כן, המטרה שאליה הבודהיסט נושא את עיניו היא ״נירוונה״ – תודעה עילאית שבה האדם משתחרר מהסבל והייסורים, מתשוקות ומאווים, וכל חייו נצבעים באורות של שלווה והשלמה עם העולם. הטכניקה להשגת נירוונה היא מדיטציה. לאחרונה, בעקבות עליית הפופולריות של מדיטציות וטכניקות מיינדפולנס, התפתחו גם מכונים למדיטציה יהודית בהשראת כתבים קבליים שנכתבו על ידי חכם יהודי מהמאה ה 13, אברהם אבולעפיה. בכתביו, אבולעפיה מציע טכניקה שמשלבת נשימות יחד עם הזכרת שם הויה בצירופים שונים כדי להתרומם לתודעה נבואית.

אולם, למרות הדוגמא של אבולעפיה, מדיטציה איננה חלק מהותי מהיהדות. בניגוד לנזירים בודהיסטים שמתרגלים מדיטציה ימים רבים, ״תלמיד חכם״ בבית המדרש עסוק מבוקר ועד ערב בוויכוחים ומחלוקות, בסוגיות תלמודיות ומוסריות ובקיום מצוות והלכות. האם ניתן למצוא דמויות יותר הפוכות מאלו? למה שהיהודי הלחוץ הזה לא ירגיע קצת, יניח לכל השאלות הרותחות במוחו, ישב ישיבה מזרחית על הארץ וינסה להגיע לנירוונה? למי יש אינטרס דוחק יותר מאשר לעם היהודי, שלכל אורך ההיסטוריה שלו חווה התעללות מצד העולם, להשתחרר מכבלי הייסורים המובנים בעצם הקיום?

הרב זקס, במאמרו ״ייאוש הוא סימן טוב״, מביא דוגמאות של אישים מהתנ״ך שחוו ייאוש ברגעי משבר. כאשר עם ישראל מתלונן על כך שאין מה לאכול במסעם במדבר מלבד מן, ונזכר בנוסטלגיה שבמצרים היה יותר טוב כי היה להם שפע של קישואים, אבטיחים, דגים ועוד - משה מתייאש ואומר לאלוהים:״ לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי״. כך גם ירמיהו, שבעקבות נבואות התוכחה שלו עונה והושלך לכלא, זועק:״אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר... לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי?״.

 הרב זקס מסכם את מאמרו בתובנה נפלאה:״מדוע מספר לנו המקרא את הסיפורים הללו? ראשית: אמונת ישראל איננה מַתכון לאושר ונחת. היא אינה מבטיחה מנוס מכאבי לב ומכאבי ראש. אין היא אותה "אפאתיה", חיים שלווים נטולי חשקים וכמיהות, שאיוו להם הסטואיקנים. גם אין היא סוללת דרך לנירוונה, המכבה את אש הרגש באמצעות כיבוי העצמי. בכל הדברים הללו יש יופי, ומשהו מהם אפשר למצוא בזרמים המיסטיים ביהדות. אך הם רחוקים ת"ק פרסה מגיבורי התנ"ך ומגיבורותיו. למה? כי היהדות היא דתם של המבקשים לשנות את העולם...״.

להיות יהודי זה לא קל, והיהדות מעולם לא חיפשה דרך קלה. האמונה בכך שתפקידם של בני האדם הוא לתקן את העולם כל כך מושרשת אצל היהודים, שהיא אינה מניחה מקום להשתחררות פרטית מן הייסורים. זה לא רק עניין דתי; זה עניין שכל יהודי חי ונושם אותו, לפעמים גם בלי לדעת. זאת הסיבה שכל כך הרבה יהודים, מתבוללים וחילונים, נטלו חלק במהפכות חברתיות בעולם והיו מעורבים תמיד במאבקים למען זכויות אדם. זאת אולי גם הסיבה שלעולם לא קל להסתדר איתנו – במקום להתמסר לנירוונה, אנחנו לא מניחים לאנושות להירדם מול חוסר צדק או עוולה.

 *הערה – הציטוט מאוקספורד הוא תרגום של מחבר המאמר.