בעיר כל אחד חי לעצמו. איך מוצאים קהילה?

שאלה:

אנחנו זוג צעיר עם ילדה, טוב לנו מאד, אבל חסרה לנו קבוצת השתייכות, "ביחד" רחב יותר ממשפחה. בעיר כל אחד חי לעצמו, וזה הגיוני כי החיים עמוסים לכולנו, אבל בסוף אנחנו קצת לבד. חברים מהעבר נמצאים במקום אחר מבחינות רבות. חדר כושר משותף, ישיבת ועד הבית – זה לא קשר. איך משתייכים לקבוצה כזאת?

תשובה:

בעבר שימשתי כחזן בקהילה חמה בקייפטאון שבדרום אפריקה. הקהילה אורתודוקסית, אבל פתוחה לכל, ורוב חבריה לא היו שומרי שבת. כבכל בית כנסת שם, הייתה לי מקהלה, ואנשיה מגוונים. פעם נכנסתי לחזרה עם המקהלה, ושמעתי קצה דיון בין שניים מתוכה. האחד סיפר שהוא התחיל לשמור שבת לאחרונה, והוא תיאר בהתלהבות את הרגע שבו נכנסת השבת. הוא טען שזה הרגע הכי יפה בחוויית השבת. בבת אחת, הוא אמר, נהיה שקט. אין טלפון, אין טלוויזיה, אין רדיו, אין מוזיקת רקע, אין רעש של מכונת כביסה, שואב אבק, מיקרוגל וכדומה. בבת אחת נכנסת השבת בשתיקה. השני הביט בו בעיניים בורקות ואמר: "הלוואי שאני הייתי יכול לשמור שבת". –"אז למה לא?" שאל הראשון. "כי אני גר רחוק מבית הכנסת", השיב השני. "תעשה כמוני. אני קניתי דירה ליד בית הכנסת כדי לשמור שבת, אז תעבור דירה גם אתה ותוכל לשמור שבת". עד כאן השיח הזה, שיח מוזר בעיני ישראלי כמוני. אשוב אליו.

השם של פרשת השבוע הוא "ויקהל" כי זוהי המילה הראשונה בפרשה. המילה הזאת נדירה בתורה. משה כינס את כולם להיות קהל, ובמדרש "ילקוט שמעוני" ראו בזה קריאה שלו לעם ישראל לכל הדורות "להקהיל קהילות". הוא ממליץ לנו בכך לחיות בקהילות, ולא לזלזל בזה, לא להישאר כל אחד לעצמו. אבל כשאתה קורא את תוכן הפסוקים הבאים אתה קורא על מצוות השבת. מה הקשר בין קהילה לבין שבת?

מסתבר שהתורה רצתה לרמוז לנו שיש קשר בין קהילה ובין שבת. בכל ימות השבוע אדם חי במרדף, חי לבד, חי עם משפחתו הגרעינית. אבל איך הוא ירגיש שייכות רחבה יותר, עם מי הוא יבנה קבוצת השתייכות, חיבור וקשר? כאן נכנסת השבת. אתם לא עובדים בה, יש לכם יותר פנאי להתחבר לאנשים אחרים כקבוצה. הסיפור שחוויתי בדרום אפריקה מבטא עד כמה חשוב ליהודים בגולה להיות קשורים לקהילה, עד כדי מעבר דירה. כאן בארץ אנחנו זקוקים לזה פחות, לכאורה, כי אנחנו בסביבה יהודית. אבל התורה רומזת לנו שזו טעות. אין תחליף לקהילה חמה, קבועה, עם מסגרת, ולא חשוב מה התוכן שמאחד אותה.

באחת השבתות התבוננתי בשורה אחת של יושבים בבית הכנסת שבו אני מתפלל. יש שם 6 מושבים בכל שורה. חשבתי על מה שהם עושים בימות החול בשעה זו: אחד מנהל מחלקה בבית חולים הדסה. לידו כבאי (=לוחם אש), לידו שופט מחוזי, לידו בנו בגיל בית ספר, לידו האינסטלטור השכונתי, ולידו ראש כולל (=ישיבה לתלמידים נשואים). חשבתי לעצמי: באיזו עוד קונסטלציה ייפגשו האנשים האלה כך, כולם יחד, בלי הבדלי מעמדות, השכלה, רכוש, ושאר דברים חיצוניים שמפרידים בין בני אדם? חלק מהאנשים האלה מגיעים לבית הכנסת מדי יום, אך ממהרים לצאת, טרודים מכדי שיחה ופטפוט. קהילת השבת מחברת אותם. הם חברי אותה קהילה במשך שנים. הם נפגשים ללימוד משותף, לפעילויות חגים, הם נפגשים בשמחות, בימים אלו הם נפגשים הרבה בהלוויות החיילים, לצערנו. וכמובן – יש להם את כל התמיכה של קהילה, בכל מובן שהוא.

ראיתי עד כמה חשוב לאנשי הקהילה בקייפטאון להגיע לבית הכנסת בשבת, עד שהם מבינים זה את זה בהנחת היסוד שהקהילה מעל הכל. הקהילה יוצרת אצלם את השבת, ולכן הם לא מסוגלים לוותר עליה. זוהי תופעה בכל קהילות הגולה, ואולי הקהילתיות הזאת חסרה לנו כאן בארץ. השבוע סיפרה לי נשיאת קהילה אורתודוקסית באמריקה, אישה לא כל כך דתית בחייה האישיים, איך היא "נאחזת בשיניים" בהחזקת הקהילה והמשכה, כי הקהילה היא כל הכוח שיש להם כיהודים, לדבריה.

המשורר חיים נחמן ביאליק ייסד חבורה כזאת לאנשי תל-אביב שאינם מבאי בתי הכנסת. הוא קרא לחבורה "עונג שבת", והם היו נפגשים מדי שבת, באולם בית ספר, ואחר כך באולם ייעודי, קוראים שירה, מאזינים להרצאה מדעית, שיעור תורני, קטעי חזנות, שירת מקהלה, הכל כדי להיות יחד סביב תוכן איכותי במהלך השבת.  

לשווא חיפשו חוקרים ולומדים את מקור המדרש האומר: "יותר מששמרו ישראל את השבת שמרה השבת את ישראל". העקרון אמנם מופיע במקור קדום מלפני כמעט אלפיים שנה ב"פרקי דרבי אליעזר", ובפיוט הידוע של "אבן עזרא" ("כי אשמרה שבת"), אבל ביאליק הוא שהפיץ מטבע לשון זה שטבע "אחד העם", כנראה גם בהקשר של השמירה על הקהילה בישראל. [אגב, הניסוח של "אחד העם" נכתב כנגד מקס נורדאו, יהודי מתבולל, שמחמת האנטישמיות שינה טעמו, חבר להרצל, ונעשה לאחד מראשי התנועה הציונית. הוא לא ייחס חשיבות למסורת לכשעצמה, ולכן הציע לחבור לנוצרים ולקבוע את יום השבתון בימי ראשון. הצעתו זכתה להתנגדות לאומית רחבה וחריפה].

תשובת המקורות לשאלתכם קשורה, אם כן, לקהילת השבת. הנה המתכון: בחירה או יצירה של קבוצת השתייכות, שבסיסה הוא סביב השבת, עם מכנה משותף גבוה אך נינוח ורגוע, כראוי לשבת. זוהי הקהילה.