מיהו המלאך השומר שאנחנו מאחלים אותו לילדים שלנו?

במשפחות יהודיות רבות נהוג לשיר לילדים לפני השנה את המילים אותם אומר יעקב לילדיו של יוסף בברכה האחרונה שלו אליהם: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". יעקב מברך את נכדיו, בניו של יוסף, מנשה ואפרים, כי המלאך שהציל אותו בחייו מכל רע, ילווה גם אותם, יברך אותם, ויקרא שמו ושם אבותיו עליהם, והם עצמם יפרו וירבו כמו דגים על הארץ.

ברכה עתיקה זו משמשת במסורת בתור ברכת הילדים. בחג שמחת תורה, כשכל בני הקהילה מתאספים יחד בבית הכנסת לחגוג את סיומו של סבב נוסף של קריאת פרשות השבוע, מביאים כל ההורים את ילדיהם וילדותיהם הקטנים מסביב לבימת בית הכנסת, מותחים מעליהם אהל ארעי העשוי מטליתות המתפללים, וקוראים יחד בכל: "המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים". מעמד זה מכונה במסורת "עליית כל הנערים".

ישנם שני מרכיבים מעניינים מאד לברכה זו. הראשונה היא הפתיחה, הפנייה אל "המלאך הגואל אותי מכל רע". השניה היא תוכן הברכה, שיקרא בנערים "שמי ושם אבותי".

פנייה אל מלאכים אינה שכיחה במסורת היהודית, ומקורות שונים אפילו אוסרים להתפלל אל מלאך. במסורת היהודית, אלוהים הוא בורא העולם ומקור החיות והחוקיות של הקיום בתוכו. המלאכים נחשבים לשמשים, לכוחות פרטיים. בהתאמה ללשון זמננו ולתפיסה המדעית המקובלת כיום, המלאך של האדם הוא מכלול הכוחות הגדולים המעצבים את התפתחותו וגידולו – אקלים, סביבה, כלכלה, רפואה וכולי.

העיקר החמישי מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, שרבים נוהגים לאמרם לאחר תפילת שחרית, אומר "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו". עיקר זה מכוון לשלול את התפילה למלאכים, הנחשבים למדיום בין המקור של הכוחות למימוש שלהם בפועל. הסתייגות מעין זו מפניה למלאכים נמצאת גם במקורות אחרים, כמו הרמב"ן והמהר"ל מפראג, והיא מבוססת על דברי התלמוד ירושלמי (ברכות ט, הלכה א).

בתלמוד ירושלמי, החכם הארץ ישראלי, רבי יודן, דורש מספר דרשות (המצוטטת להלן היא הרביעית במספר) שכולם פותחות במילים "בשר ודם יש לו פטרון". הוא מתאר סיטואציה שיש לאדם מעין סנדק, פטרון, כמו שהיה מקובל בתרבות הרומית הקדומה (ואנו מכירים זאת מהסרט המפורסם "הסנדק"). בנוהג שבעולם כאשר האדם נקלע לצרה, הוא פונה אל הפטרון שלו, שיעזור לו ויציל אותו. הסנדק לפעמים עוזר ולפעמים לא עוזר, והיכולת שלו לעזור מוגבלת. רבי יודן נותן מספר דוגמאות למגבלות של הסנדק, הפטרון. הוא משתדל עבור האדם לפני שנחתם גזר דינו, אבל לא כאשר מוליכים אותו אל חבל התליה. לעומתו אלוהים יכול להציל את האדם גם לאחר שנחתם גזר דינו, כמו שהוא הציל את משה מחרב פרעה, את חנניה, מישאל, ועזריה מכבשן האש אליו השליך אותם מלך בבל, ואת דניאל מגוב האריות. את דבריו חותם רבי יודן במסקנה אישית שלו מכל האמור:

רִבִּי יוּדָן אָמַר [...] בָּשָׂר וְדָם יֵשׁ לוֹ פַּטְרוֹן. אִם בָּאָת לוֹ עֵת צָרָה אֵינוֹ נִכְנַס אֶצְלוֹ פִּתְאוֹם. אֶלָּא בָּא וְעָמַד עַל פִּתְחוֹ שֶׁל פַּטְרוֹנוֹ וְקוֹרֵא לְעַבְדּוֹ אוֹ לְבֵן בֵּיתוֹ וְהוּא אוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲצֵירָךְ. שֶׁמָּא מַכְנִיסוֹ וְשֶׁמָּא מַנִּיחוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אִם בָּאָה עַל אָדָם צָרָה לֹא יְצַווַח לֹא לְמִיכָאֵל וְלֹא לְגַבְרִיאֵל אֶלָּא לִי יְצַווַח וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ מִיַּד הָהוּא דִּכְתִיב כָּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יְמַלֵּט.

אם אדם פונה בעת צרה אל הפטרון שלו, הוא צריך להתחיל להפעיל קשרים, לקבוע פגישה דרך המזכירה, וגם אז, כשסוף סוף הוא נכנס אל הפטרון, או שהוא ינסה לעזור לו או שהוא ינפנף אותו. אולם, אם האדם פונה אל ה', הוא מקצר הליכים. הוא פונה ישירות אל מלך המלכים, מקור הכוחות כולם, שאוזנו כרויה לתפילת כל אדם. לפיכך, אומר רבי יודן, אדם צריך להתפלל ישירות אל ה' ולא לפנות למלאכים, מיכאל וגבריאל (הנחשבים במסורת הקבלית לאלו שאחראים על שמירת האדם).

רבי יודן מדמה אפוא את הסנדק של האדם הרומי למלאך השומר שיש לאדם, "המלאך הגואל", ואומר כי בשעת צרה, על האדם לפנות ישירות לאדון המלאכים ולא לנסות להיטיב את מצבו דרך השפעה על הנסיבות המקומיות: "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט". ציטוט זה לקוח מהפסוק בספר יואל, המתאר מצב של קטסטרופה כללית, שבה היחידים שינצלו יהיו אלו שיקראו בשם ה': "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַ͏ִם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר ה' וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא" (יואל ג, ה).

מדוע אפוא בברכת הילדים אנו פונים אל "המלאך הגואל" ומבקשים ממנו שישמור ויברך את הילדים?

על תמיהה זו נוספה לי לאחרונה שאלה אחרת. באחד הלילות בהם שרתי לילדי את המילים "המלאך הגואל אותי מכל רע", חשבתי לעצמי: מי אומר את המילים הללו? יעקב. והלא אותו יעקב, תקופה קצרה לפני שהוא מברך את נכדיו, נפגש עם מלך מצרים, פרעה, ואומר לו: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". כשיעקב מציג את הביוגרפיה שלו לפרעה, הוא מתאר את החיים שלו כסיפור של כישלון, "מעט ורעים היו ימי שני חיי". והנה, כשהוא רוצה לברך את נכדיו, הוא אומר "המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי". מה קורה כאן? חייו היו סיפור הצלחה, שבו המלאך שמר אותו מכל רע, או סיפור כישלון שבו המלאך התרשל קשות בעבודתו ו"מעט ורעים היו ימי שני חיי"?

דומני כי התשובה לשתי שאלות אלו היא אחת. בסוף, החיים הפרטיים שלנו הם החיים היחידים שיש לנו, והמלאך שמלווה אותנו בחיינו הוא המלאך היחיד שיש לנו. לכל אדם התנאים המסוימים של חייו הוא, ואלו החיים היחידים שבהם ברך אותו אלוהים, ועל חיים אלו, על פיתוחם וטיפוחם, מופקד המלאך הגואל אותו, כלומר התנאים הספציפיים שבהם הוא גדל והתפתח. כשאדם פונה אל הילדים שלו, אל יוצאי חלציו, שהתפתחו מתוך אותם תנאים שהוא עצמו התפתח בהם – כלומר ממנו – הוא מסתכל אחורה ואומר: בסוף, אני מי שאני וילדי אלו הם התוצאה של כל זה. אני רוצה שהם ימשיכו את המקום שלי, ושיצמחו בצורה הטובה ביותר מתוך התנאים שבהם אני התפתחתי. אני רוצה שהמלאך הגואל אותי מכל רע – לא שלא היה בחיי רע, אלא שבסוף המלאך גאל אותי מהרע, שהרי אני כאן למרות הכל, ואני עומד ומברך את ילדי – אני רוצה שהמלאך הזה, הטוב שיש לי בחיים, ילווה את ילדי, והם יקראו בשמי ובשם אבותי – יצמחו מתוך התנאים המסוימים של חיי, ויקבלו רק את הטוב שבהם.