אני קלמזית, רחפנית, מפוזרת. מה טוב בזה?

אני "קלמזית". מאז שהייתי ילדה הייתי כזו. מפוזרת, שוכחת דברים, יוצאת מהבית עם שקית זבל וממשיכה ללכת איתה עד לבית ספר. רצה במסדרון הבית ומחליקה לתוך חלון זכוכית, מתחילה לדבר על נושא אחד ומיד מפליגה למיליון נושאים אחרים. "קלמזית" ומעופפת, מה יש לומר.

שנים שרציתי להשתנות. לא סבלתי את התכונה הזו בעצמי. רציתי להיות קצת יותר כמו מורן מהיסודי שהמחברת שלה תמיד מסודרת ויש לה את כל החומר למבחן והחדר שלה טיפ-טופ וכך גם השיער. היא לא שוברת או מפילה דברים. היא לא שוכחת לחזור למי שהתקשר אליה...

לקח לי הרבה שנים להבין שמאותו המקום שנובעת ממנו מידת ה"קלמזיות" שלי, בדיוק מאותו המקום נובעת גם היצירתיות שלי.

היצירתיות שלי הצילה אותי בתקופות מאתגרות כלכלית בחיי. היא חיזקה אותי כשלא הצלחתי למצוא זוגיות שנים והייתי חייבת לספר לעצמי סיפורים חיוביים על החיים ועל האחד שמחכה לי מעבר לפינה. היצירתיות שלי היום היא מקור הפרנסה שלי, היא מאפשרת לעצמי לצלוח אתגרים בחיים ולהיות אמא כזו מיוחדת לילדיי. אם מישהו היה לוקח ממני את ה"קלמזיות" הזו, גם היצירתיות הזו הייתה נמחקת ביחד איתה, וכל כך הרבה דברים טובים שמגיעים אליי בזכותה, לא היו מגיעים.

נקפוץ רגע לפרשת השבוע, פרשת ויקהל, שמלמדת אותנו על הגזמה מבורכת.

בני ישראל מתבקשים על ידי משה לתרום כסף, זהב, נחושת וחומרים נוספים כדי לבנות את המשכן. כולם נענים לו בהתלהבות גדולה ותורמים עוד ועוד ועוד חומרים עד שמשה נאלץ לעצור אותם. "חבר'ה, הגזמתם, זה יותר מדי".

האירוע הזה קורה אחרי חטא העגל. חטא שגם בו הייתה התלהבות גדולה וגם בו הייתה הגזמה באיסוף חומרים. בני ישראל תרמו כל אחד מכלי הזהב והכסף שלו כדי ליצור עגל זהב ולאחר מכן, סגדו ורקדו סביבו בהתלהבות גדולה.

אותה התלהבות, אותה הגזמה, כשנעשה בהן שימוש לא נכון וכאשר נותבו למקומות שליליים, לבניית עגל זהב ולסגידה אליו, הובילו לחטא והשלכות שליליות על עם ישראל. מיד לאחר מכן, אותה ההתלהבות ואותה ההגזמה, נותבו למקום חיובי, לקדושה, לבניית המשכן. 

אין תכונה טובה או רעה ביהדות. ביהדות יש מידות. מידה שנעשה בה שימוש לא נכון, יוצאת מאיזון ונחשבת למידה לא טובה.הפתרון: לנתב אותה לכיוונים חיוביים, למטרות טובות, להשתמש בה נכון ולטובה, וכך היא תתאזן ותתעדן.

נדמיין לרגע את המידות שלנו כצינור השקיה.

אם נחסום את הצינור בחוזקה, כי נדמה לנו שהמים שלו לא טובים, אז הצינור יתפוצץ או שישפריץ מים לכל עבר. ככה נראית מידה לא מאוזנת שעושה צרות לעצמה ולעולם. לעומת זאת, אם ננתב את הצינור לפרח שזקוק להשקיה, אז הפרח ייהנה, הצינור ייהנה, העולם ייהנה.

לפעמים כשאני רואה אמא שמתעצבנת על הילד שלה כי הוא מפוזר או עקשן או מרדן, אני ממש רוצה לשים לה מול העיניים את הדימוי הזה של הצינור והפרח. זה לא שאני איזו אמא מושלמת, אבל אני מבינה שכל מידה שקיימת בנו או בילדים שלנו היא חשובה. היא נצרכת עבורנו, עבור השליחות והמסע המיוחד שלנו בעולם, ועבור מישהו אחר שזקוק שנהיה כאלה בשבילו.

מורן, אותה ילדה מסודרת מהיסודי, הייתה זקוקה לחברה "קלמזית" בדיוק כמוני. היא אמנם זו שתמיד היה לה את כל החומר מסודר במחברת, אבל אני זו שהפכתי את הלמידה שלנו למבחן למחזמר צבעוני ומעניין, וכך זכרנו היטב את החומר והצלחנו במבחן.

אותו עם שמתלהב ומגזים, הוא העם שהצליח לבנות ביחד משכן מרהיב, קדוש ומפואר.

אותו ילד עקשן, עוד יגיע לגדולות בחייו בזכות העקשנות שלו.

אותה "קלמזית" מעופפת, כותבת ויוצרת היום תכנים שמחזקים ומשמחים לבבות ומנגישה אותם ביצירתיות אינסופית (על הדרך היא גם שוברת איזו צלחת בטעות).

לפני שאנחנו ממהרים לשנות, לבטל או לחסום מידות מסוימות שקיימות בנו, אני מציעה, ברוח הפרשה, קודם כל לשאול - 

מה טוב במידה הזו? 

איך אני יכולה להרוויח ממנה? 

איך מישהו אחר בעולם יכול להרוויח ממנה?

ולנתב את המידות המיוחדות שלנו כדי לעשות טוב לעצמנו ולעולם.