מה עומד מאחורי הטרנד העולמי של 'שבת טכנולוגיה'?

מהו הדבר הראשון והעיקרי שכל האנשים מבקשים לעצמם? לפי אחד ההוגים החשובים ביותר של המחשבה המדינית המודרנית, תומאס הובס, מדובר ב... חיים. אנשים רוצים לחיות. ספרו המונומנטלי "לוויתן" מבסס את הלגיטימיות של השלטון על הזכות הבסיסית של כל אדם לחיים.

אולם, מהם חיים? האם חיים הם קטגוריה ביולוגית בלבד? האם הם מסתכמים בתפקוד גופני תקין, במניעת מחלה או מוות במובן הרפואי שלהם? האם אפשר להבחין בין אדם שחי יותר לאדם שחי פחות, או שחיים משמעם דופק תקין בלבד?

בשפת היומיום, אנו מדברים על "לעשות חיים". כלומר, אנו מניחים שניתן לחיות יותר או לחיות פחות. יש רגעים בחיים שבהם אנו מרגישים מאד חיים ויש רגעים שבהם אנו מרגישים נבולים. לפעמים אנו אומרים על אדם שהוא "חי את חייו במלואם" – חייו היו מלאים חוויות, פעילות, עשיה ומשמעות. במסורת היהודית, מקובלות מימרות של חז"ל על כך שיש אנשים שמבחינה רפואית נחשבים חיים, אך הם "חשובים כמת", כלומר, חייהם אינם חיים.

במדרש מפורסם אחר, ישנו מפגש בין שתי השקפות שונות מאד על משמעות המושג "חיים". חז"ל מספרים כי בתקופתו של רבי עקיבא, גזרה מלכות רומי על לימוד התורה. היא אסרה על יהודים ללמוד תורה וללמדה. רבי עקיבא לא ציית לגזירה זו והיה מלמד את תלמידיו במחתרת. פעם אחת, פגש בו חברו, פפוס בן יהודה, והוכיח אותו על כך:

פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ יִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה. בָּא פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה וּמְצָאוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי מַלְכוּת?

פפוס אומר לרבי עקיבא: אתה מסכן את חייך! לכאורה, רבי עקיבא פועל כנגד החוק הבסיסי של הובס, הטוען כי המניע הראשוני ביותר של האדם הוא שימור עצמי, כלומר שימור גופני מפני פגיעה, מפני מוות במובן הקליני. אך רבי עקיבא עונה לו כי הוא אינו מבין מה הם חיים:

אָמַר לוֹ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְשׁוּעָל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּב הַנָּהָר, וְרָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ מִתְקַבְּצִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹרְחִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי רְשָׁתוֹת שֶׁמְּבִיאִין עָלֵינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה, וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת?! לֹא פִּקֵּחַ אַתָּה, אֶלָּא טִפֵּשׁ אַתָּה! וּמָה בִּמְקוֹם חִיּוּתֵנוּ, אָנוּ מִתְיָרְאִין, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף אֲנַחְנוּ עַכְשָׁיו שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ״, כָּךְ, אִם אָנוּ הוֹלְכִים וּמְבַטְּלִים מִמֶּנָּה — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

רבי עקיבא עונה לו על ידי משל השועל והדגים. הדגים בורחים מפני הרשת שמבקשת לתפוס אותם. הם, כמו שאומר הובס, מבקשים לחיות, ועל כן בורחים מן הדייגים. מגיע השועל ואומר לדגים: מדוע אתם מתנהגים כמו דגים – בואו! תעלו על היבשה, שם אין רשתות ואין דייגים. והדגים עונים לו: אתה הוא שאומרים עליך שאתה הפיקח שבחיות? הלא איננו יכולים לחיות אלא במים. אם נעלה ליבשה נמות מיד. הנמשל הוא היהודים והתורה. אתה, פפוס, מציע לי להפסיק ללמוד תורה, כדי להסיר מעלי את האיום הפיזי לחיים במובנם הקליני. אולם, מחוץ לתורה, אני כמו דג מחוץ למים – אין לי חיים. לימוד התורה הוא-הוא החיים שלי.

הגרעין העקרוני של תשובה זו רלוונטי בוודאי עבור כל אדם בכל מקום ובכל זמן. שהלא, אם כולנו, כל היהודים החיים במדינת ישראל, היינו מקבלים על עצמנו את אמונת האסלאם, לכאורה היינו חוסכים מעצמנו את המציאות הביטחונית המעורערת בה אנו חיים תמיד. אבל מה שהם קורים חיים איננו מה שאנו קורים חיים. אנו רוצים לחיות כמו יהודים ולא כמו מוסלמים. כל המלחמות בעולם הן בסופו של דבר סיטואציות שבהן אנשים נוטלים את חייהם של אנשים אחרים כדי שהם יוכלו לחיות בדרך אחת מסוימת ולא בדרך אחרת.

דבר זה נכון ביחוד כלפי השבת. יש אלו הרואים בשבת יום של מיעוט חיים. בשבת היהודי הדתי מפסיק לעבוד, הוא אינו נוסע ברכב, הוא אינו מדליק מכשירים אלקטרונים. הוא לא מתרחק מהבית שלו וגם לא פותח מחשב או רואה טלוויזיה. הוא לא מתכתב בטלפון שלו עם חברים או עושה שיחת זום עם משפחה. הוא מתכנס בתוך ד' אמותיו, עם המשפחה והקהילה שלו, ואוכל את האוכל שהוא הכין לעצמו מערב שבת.

עבור אנשים מסוימים, סגנון חיים כזה הוא ההפך הגמור מ"לעשות חיים". לעשות חיים זה לנסוע בשבת לטבע, לצאת ולראות את הפריחה, את הזרימה של הנחלים, לצאת לים, לעשות מגל עם חברים, ולהשתתף באיזו מסיבה עם מוזיקה חיה. אך כל הדברים הללו אסורים על היהודי השומר את השבת. האם אלו חיים?

אך התורה מלמדת אותנו כי דווקא שמירת השבת מביאה לחיים, ואילו חילול השבת מוביל למוות. בפרשת השבוע, פרשת ויקהל, אומרת התורה:

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

מפורסמת אמרתו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שאמר "יותר מששמרו ישראל את השבת – שמרה השבת על ישראל". השבת ושמירתה הם החיים שלנו. הם מה שמעניק לנו ייחוד ונוסך בחיים שלנו טעם ומשמעות. השבת היא האות לקדושה ולמעלה שלנו, לקשר שלנו עם ה'. השבת היא זו שמעניקה לנו ספייס כדי להשקיע במה שחשוב באמת אבל לעיתים קרובות נזנח במירוץ היומיומי: במשפחה, בקהילה, בלימוד וצמיחה אישית. ולכן, דווקא מי שמחלל את השבת ומרוקן אותה מקדושתה – הוא זה שמתרחק מן החיים, כפי שהם מוגדרים במסורת היהודית.

זה לא מקרה שבשנים האחרונות מתפתח בעולם טרנד של 'שבת טכנולוגיה' (Tech Shabbat ) במסגרתו אנשים שאינם יהודים בכלל מחליטים להיפרד מכל המסכים ליום אחד בשבוע. כולנו מכורים למסכים. כולנו גם יודעים שיום שלם שבו אנחנו צמודים למחשב-טלפון-טבלט-טלוויזיה לא בדיוק מרגיש כמו חיים במובנם המיטבי. הרבה לפני המצאת החשמל, היהדות כבר חזתה את הצורך של האדם ביום של התנתקות ממירוץ החיים הרגיל. בדורנו, בו היא התנתקות כזו ביומיום הפכה כמעט בלתי אפשרית, קל הרבה יותר להבין עד כמה השבת חשובה לחיים.