אברהם אבינו מופיע על במת ההיסטוריה – ויוצא למסע

יותר ממאה שנים חלפו מאז העלה הסופר האמריקאי מארק טוויין תהייה שאותה ניתן לכנות "תעלומת היהודים", כשהוא מציב לדיון את העובדה הפשוטה שהישרדותו ההיסטורית של העם היהודי, שלא לומר ההישגים שעליהם הוא חתום, אינם עולים בקנה אחד עם הנורמות ההיסטוריות:
אם אכן הסטטיסטיקה מדויקת, היהודים מהווים אחוז אחד בלבד של המין האנושי. הדבר מזכיר חלקיק אבקת כוכבים מעורפל הנעלם באורו המבהיק של שביל החלב. למען האמת, מן הראוי שלא ישמעו כלל על היהודי, אך שומעים עליו, ותמיד שמעו עליו. הוא בולט על פני כדור הארץ בדיוק כמו כל אחד אחר, וחשיבותו המסחרית אינה עומדת כלל בפרופורציה לקטנוּת נפחו. תרומתו ברשימת שמות הגדולים בספרות, במדע, באומנות, במוזיקה, בכלכלה, ברפואה ובלימוד בכלל, אף היא ללא כל פרופורציה למספרו המועט. הוא התמודד בעולם הזה בכל התקופות; הוא עשה זאת כאשר ידיו קשורות מאחורי גבו. המצרי, הבבלי והפרסי קמו ומילאו את כדור הארץ בקולם ובהדרם, ואז התעמעמו והיו לחומר שממנו יוצרים חלומות ונעלמו; היוונים והרומאים באו בעקבותיהם ועשו אף הם רעש גדול ונידפו; אומות נוספות צצו והרימו את האבוקה, אך היא כבתה, והיום הן יושבות באור הדמדומים, או שנעלמו אף הן [...] הכול בני תמותה, אך לא היהודי; כל החזקים חולפים, אך הוא נותר. מהו סוד נצחיותו?  
אם נבקש למצוא תשובה לשאלתו, נצטרך מטבע הדברים לחפש אותה במאורעות הראשונים של העם היהודי, המתוארים בספר בראשית. כמו שסיפורים ראשוניים אלו מגדירים את הפרדיגמה למאורעות העתיד, כך גם האישים הראשונים בספר בראשית, אלו שהטביעו את חותמם על כלל האומה, מגדירים את תבנית האופי הקולקטיבי של עם ישראל לאורך ההיסטוריה.
אב הטיפוס של היהודי יהיה אם כן אברהם, הדמות החשובה ביותר שאותה נרצה לנתח. הוא היה למעשה היהודי הראשון, והוא מגלם בתוכו את כלל המאפיינים של האישיות היהודית. אדיבותו, החסד שבו, חוש השליחות והאידיאליזם שהוא ייצג - לצד החשוב מכול, היכולת לעמוד לבדו מול כל העולם – משתקפים, כפי שנראה בהמשך, בדורות של יהודים שבאו אחריו.
בעולם שכמעט כולו מאמין בריבוי של אלילים, ושאיבד כמעט לחלוטין את דרכו, ובהשתמש בכוח השכל בלבד, בחר אברהם לאמץ מציאות מונותאיסטית המאמינה באל אחד. 
לאברהם אנו מתוודעים בפעם הראשונה כשהוא כבר בן 75, והוא מקבל ציווי אלוהי לעזוב את כל המוכר לו ולצאת למסע. ככל הידוע, זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבל אברהם מסר אלוהי. עד כה חי אברהם בלי נבואה, ללא שום אישור חיצוני שהשקפתו המונותאיסטית נכונה. 
אם ניזכר לרגע במצב הכללי של האנושות באותה עת, שהאמינה וסגדה לאלים רבים, נבין עד כמה לעומתיוּת היה צריך אברהם לגייס, ולאיזה חוט שדרה יציב הוא היה זקוק. פרט זה משקף את אישיותו רמת המעלה של האיש, אבי האומה, ואת המחויבות העמוקה שהייתה לו לחקר האמת גם כנגד נורמות חברתיות מקובעות וחד משמעיות.
האם נוכל לדמיין לעצמנו את הסיטואציה הזו, להיות האדם היחיד בעולם כולו אשר מאמין ברעיון שאף אחד אחר אינו מוכן לקבל או אף להבין. לכמה אנשים יהיה אומץ ללחוש את הרעיון הפרטי שלהם לזולת או אף לחבריהם הטובים ביותר?
אברהם היה יצוק מחומר אחר. כל עוד הוא הכיר, לא היה אכפת לו מה יחשבו אחרים. הוא בחר להקדיש את חייו למשימה – אפילו במחיר חייו אם צריך – ולהחזיר את האנושות לאמונה בבורא. רעיון זה מסייע לנו להבין את עקרון "העם הנבחר". אברהם בעצם אמר לבורא: "אני בוחר לחיות עם המציאות וההכרה שבה אתה מרכז היקום, ולהחזיר את האנושות כולה להכרה במציאות זו." הבורא עונה לאברהם: "אם כן, אני בוחר בך ובצאצאיך." 
לאיזה צורך בחר אלוהים את אברהם ומשפחתו?
הנבחר
לאיזו מטרה נבחר העם היהודי? 
אברהם וצאצאיו קיבלו על עצמם את האחריות לתיקון העולם, ובמילים פשוטות, הם ביקשו להעלות את העולם לרמה המוסרית והרוחנית הגבוהה ביותר. זוהי שליחותו הלאומית-היסטורית של העם היהודי.
מדובר, ללא ספק, באחריות כבדת משקל, ויש שיראו אותה כיומרנית. מאחר שבני העם היהודי קיבלו על עצמם את המשימה הזו, הם לעולם לא יוכלו לחיות כמו כל עם אחר. בלעם, הנביא של אומות העולם, ואולי האדם החכם בהיסטוריה האנושית, שניסה ללא הצלחה לקלל את היהודים, תיאר זאת היטב: "הֶן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב."
אם נבחן את ערכי המוסר שבהם האמין העולם בתקופה שבה קיבלו על עצמם היהודים את התפקיד של "לשנות את העולם", נראה שבמושגים של היום, היה זה עולם גדוש בערכים שליליים, מעוותים ואכזריים.
כדאי לזכור כי בתקופה זו לא היה שום ערך לחיי אדם, בעולם שלטה מנטליות שבה כיבוש היה דבר נערץ, זכויות היו דבר השמור ליחידי סגולה בלבד, וערך הרחמים לא פנה כלפי עניים או חסרי כול. היהודים הם שהביאו לעולם ערכים שלא היו ידועים עד כה: ערכים של כבוד לחיים ולמשפחה, אחריות חברתית לעניים ולמקופחים ואת המושגים של צדק, שוויון, שלום וחינוך חינם (ערכים שהפכו מאוחר יותר לחלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה הליברלית). הם עצמם לא המציאו רעיונות מהפכניים אלה – והם הראשונים שיודו בכך. היהודים התעקשו תמיד כי ערכים אלה הם מתת אל נדיבה מאת הבורא, ואילו היהודים עצמם הם לא יותר מאשר העם שנבחר להפיץ אותם ברחבי העולם כחלק משליחות של תיקון העולם לסט הערכים הראוי, שליחות שאותה התחיל אברהם.
שאיפה להקדיש את מלוא האנרגיות ותשומת הלב למטרה כה נשגבת דורשת אופי מיוחד ויכולות רוחניות יוצאות דופן. לא מפתיע אפוא שתכונת האופי הבולטת ביותר אצל אברהם אבינו היא מה שניתן לכנות "כוח מניע" בלתי מתפשר. הכוח המניע שלו מבטא את תמצית הווייתו של אברהם, והוא נוכח בכל הדורות של העם כסמל בלתי מחיק של האופי היהודי.
בשל שאיפה זו שהוריש אברהם לצאצאיו התייצבו היהודים למעשה בחזית הקדמית של כל התפתחות, רעיון ותנועה חברתית בהיסטוריה העולמית. 
מבחינה היסטורית, לא רק שיהודים הם חלק ניכר מזוכי פרסי הנובל בגין הישגיהם השכליים באופן לא פרופורציונלי למספרם היחסי באוכלוסיית העולם, אלא הם אף הנהיגו תנועות כמו קומוניזם, סוציאליזם, פמיניזם, זכויות האזרח ואיגודי עובדים.
ההיסטוריון הלא יהודי ארנסט ואן דן האג הבחין בתופעה הזו כששאל:
אם יתבקשו לתת רשימת אנשים אשר הותירו את החותם הרב ביותר על הגות העולם המודרני, יציינו אנשים משכילים רבים את זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין, קרל מרקס וצ'ארלס דרווין. מארבעה אלה רק דרווין לא היה יהודי. בעולם שבו יהודים הם רק אחוז זעיר מן האוכלוסייה, מהו סוד התרומה של היהודים להיסטוריה של התרבות המערבית בלי שום יחס פרופורציוני למספרם?
היהודים המציאו יותר רעיונות, העניקו לעולם יותר הבנה שכלית לאורך זמן רב יותר ועבור אנשים רבים יותר מאשר כל קבוצה אחרת. הם עשו זאת באופן לא ישיר, תמיד בלי כוונה, ובוודאי שלא בהתאמה, אך בכל זאת בצורה מקיפה [...] יהודים אולי יכנו את עצמם הומניסטים או אתאיסטים, סוציאליסטים או קומוניסטים [...] הם עלולים שלא לאהוב כלל את עצם היותם יהודים, ויכחישו את יהדותם בצורה מדעית. אך לעיתים רחוקות יסרבו לשאתה [...] הם לא יוותרו על יהדותם, גם כאשר הם מנסים לעשות זאת באופן מודע – כאשר הם משנים את שמותיהם, מתבוללים ועושים כל מעשה אחר כדי להכחיש את יהדותם. אך הם נשארים ערים לה, וגם כאשר הם דוחים אותה, הם אוחזים בה; אולי הם ידחיקו אותה, אך הם משחקים אותה בצורה אופיינית. את המודעוּת שלהם ליהדותם הם משתפים עם אחרים כי ההדחקה שלהם היא אמביוולנטית. במודע או שלא במודע, לפחות חלק בכל יהודי אינו רוצה לוותר על יהדותו.
במודע או שלא במודע, לפחות חלק בכל יהודי אינו רוצה לוותר על צוואתו של אברהם. או כפי שמסכם וואן דן האג:
היהודים המשיכו להרגיש את העול, את המשימה ואת השליחות המוסרית של היותם יהודים – לשָמר את עצמם כך, ולהפתעת שאר העולם, מול הבוז, ולפעמים גם השנאה, הם סירבו להיות משהו אחר.
שליחותם הערכית של היהודים החלה כאשר דיבר האל אל אברהם (כאשר שמו עדיין היה אברם) ושלח אותו למסע שיימשך לאורך כל שנות חייו – מסע שצאצאיו ממשיכים עד עצם היום הזה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךְ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֶרְאֶךָּ.
מסעו של אברהם
המקור ההיסטורי שלנו הוא התנ"ך, ספר שנכתב לפני אלפי שנים. לכן חשוב שנתאים את אופי הניתוח לסגנון. שלא כמו ספריו של צ'ארלס דיקנס, שקיבל תשלום "לפי מילים", ולכן היה מכביר מילים במידת האפשר, התנ"ך הוא ההפך המוחלט: במקום להעמיס פרטים רבים, הוא מתמצת את העלילה למינימום ההכרחי ומעניק לקורא את המידע הרלוונטי בלבד. עלינו אפוא לשאול את עצמנו מדוע האל, אשר חוסך במילותיו לאורך התנ"ך כולו, חוזר שוב ושוב באופן מיותר לכאורה: "לך לך מארצך," ואז – "ממולדתך," ושוב – "מבית אביך."
אדם החי וגדל בבית מסוים במשך תקופה מסוימת – הרי זה ביתו. בכל פעם שיחשוב על הבית – לא משנה היכן הוא גר כיום, וכמה נוחים חייו במקום שהותו הנוכחי – "בית" יישאר עבורו תמיד בית ילדותו. הקשר הנפשי לבית עמוק ביותר ויסודי ביותר. לכן המסר של האל לאברהם הוא לא רק לעזוב את ארצו ואת עיר מגוריו, אלא גם לנתק עצמו לחלוטין מן רובד הרגשי הבסיסי ביותר.
בהיבט ההיסטורי המיקרוקוסמי יש כאן הנחיה עמוקה של האל לאברהם ולצאצאיו, בני העם היהודי: עליהם להתנתק לחלוטין מהשפעת הסביבה ולפנות לכיוון הנכון. 
המסע שאליו מדריך אלוקים את אברהם הוא כמובן לא רק מסע גשמי אלא גם מסע רוחני מבעד להיסטוריה, מסע העומד להיות שונה מכל דבר אחר שאנו מכירים. אברהם עתיד להיות אבי אומה שלא תיכלל בחשבון שאר העמים – "הֶן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב." מושג זה של היהודים כאומה ייחודית בא לידי ביטוי במוסר הכפול שדבק ביחס למדינת ישראל המודרנית. זהו המאפיין הייחודי הראשון של ההיסטוריה היהודית.
בציווי זה לאברהם אנו רואים שהאל מכוון אותו לעזוב לא רק את מולדתו, אלא ללכת לחלקת נדל"ן שמאוחר יותר יהיה שמה "ישראל". זו הפעם הראשונה שבה מופיעה הבטחת הארץ לאברהם וצאצאיו, הבטחה עליה יחזור האל פעמים רבות בהמשך. מנקודה זאת ואילך נראה שנרקמה מערכת יחסים מיוחדת בין ארץ ישראל לבין היהודים.
מערכת יחסים מיוחדת זו היא הדפוס השני בהיסטוריה היהודית (שעליו נרחיב בפרק הבא).
את הדפוס השלישי הייחודי בהיסטוריה היהודית אנו לומדים מהפסוק הבא: 
וְאֶעֱשֶׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהֱיֵה בְּרָכָה.
בפסוק זה ניתנת למעשה ההבטחה של האל שהוא עצמו יהיה מעורב ישירות בהיסטוריה היהודית - "ואעשך [...]"
לפני יותר מ-300 שנה נתבקש הפילוסוף הצרפתי הגדול בלז פסקל על ידי המלך לואי ה-14 לספק הוכחה לקיומו של כוח על טבעי. תשובתו הייתה: "העם היהודי, הוד מעלתך." 
הן פסקל והן לואי ה-14 הכירו את ההיסטוריה היהודית, והבינו כי עצם קיומו של העם היהודי מזמנו של אברהם עד המאה ה-17 עומד בניגוד גמור לחוקי ההיסטוריה. ולנו נותר לתהות רק מה היה אומר בלז פסקל לו היה רואה את העם היהודי מגיע למאה ה-21.
קיומו של העם היהודי הוא אכן תופעה על טבעית. למעשה לא היה אמור העם היהודי להתקיים כלל. עקרותה של שרה, אשת אברהם, לא הותירה תקווה להמשכיות. אברהם היה נפטר מהעולם, ומשימתו הייתה גוועת עימו. אך לא כך היה. התערבותו של הבורא הצילה את הישרדותה של המשפחה, שהפכה לעם.
מלבד פסקל, חוקרים ומפורסמים רבים אחרים ציינו שההיסטוריה היהודית ייחודית ושהיא סותרת את כל כללי ההיסטוריה. כך כותב הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייאב:
יהודים - גורלם טבוע יותר מדי בחותם ה"מטפיזי" [העל טבעי, ק"ס] מכדי שיהא ניתן להסברה במונחים מטריאליסטיים או היסטוריים-פוזיטיביים. זוכר אני כשניסיתי בצעירותי לאמת את השיטה המטריאליסטית ההיסטורית על ידי הדגמתה בגורלות העמים, כיצד התנפצה זו אל העניין היהודי, אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין מנקודת מבט מטריאליסטית. ואומנם לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, הייתה צריכה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה, העומדת מעל לתהליך ההסתגלות שבו דוגלת השיטה המטריאליסטית ההיסטורית.
כלומר, העם היהודי התחיל את דרכו באופן ניסי, והוא שרד לאורך ההיסטוריה האנושית כולה, כשהוא מאריך ימים מעבר לאימפריות הגדולות ביותר בתבל, גם זאת באופן לא טבעי.
הסיבה שליהודים מתרחשים דברים שאינם קורים לעמים אחרים היא שעל העם היהודי מוטלת משימה ייחודית שבאה לידי ביטוי בהיסטוריה ייחודית. זאת אומה בעלת תפקיד כה הכרחי שאסור לה להיעלם.
להתקיים במשך אלפיים שנה כעם ללא מולדת איננו דבר רגיל. זהו דבר ייחודי בהיסטוריה האנושית. גם לייסד מחדש בית לאומי במקום שבו היית לפני אלפיים שנה הוא לא דבר רגיל. גם זה דבר יוצא דופן בהיסטוריה האנושית.
ברכה
היבטים נוספים בהיסטוריה היהודית מוזכרים בחלקו השני של הפסוק שצוטט לעיל: "[...] וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהֱיֵה בְּרָכָה".
לעם היהודי הזעיר, שלכאורה לא היה בר קיום, ובוודאי שלא היה לו סיכוי לשרוד, תהיה השפעה מרבית על האנושות כולה.
יותר מ-3,600 שנה לאחר הולדת אברהם אין ספק כי העולם נתברך מעצם קיום היהודים. ואם נעניק את זכות הדיבור לג'ון אדאמס, נשיאה השני של ארצות הברית, נשמע בדיוק את המילים האלה:
אני מתעקש כי העברים עשו יותר כדי לְתַרְבֵּת את האדם מאשר כל אומה אחרת [...]. הם נתנו דת ליותר משלושה רבעים מתושבי כדור הארץ, והשפיעו על סוגיות האנושות בהרבה יותר רצון מאשר כל אומה אחרת, עתיקה או מודרנית.
קל להבחין - כפי שהוכיחו גם היסטוריונים שאינם יהודים - בהשפעתה החיובית האדירה של היהדות על העולם. ההשפעה הבסיסית ביותר היא שמבחינה היסטורית וכרונולוגית, היהדות הייתה המקור לערכים הנקשרים כיום עם דמוקרטיה, כגון הוקרת החיים, צדק, שוויון, שלום, אהבה, חינוך וערבות חברתית, ערכים שמקורם בתנ"ך.
לבסוף, ההיבט החמישי הייחודי בהיסטוריה היהודית:
וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. 
האל מבטיח לאברהם כי הוא וצאצאיו יזכו לשמירה. העמים והאנשים שייטיבו עם היהודים ישגשגו ויצליחו, ואילו אימפריות ופרטים שירעו ליהודים, סופם להיעלם מעל בימת ההיסטוריה. ומעל לכול, העם היהודי עתיד לשנות את פני כל העולם.
אפשר לשרטט בבהירות את עלייתן ונפילתן של רבות מאומות העולם המערבי והמזרח התיכון בהתנהגותן כלפי היהודים, בין אם זו ספרד, גרמניה, פולין, טורקיה או ארצות הברית. למרבה האירוניה, רוב הארצות התייחסו ליהודים גם בצורה נאה וגם ברשעוּת. זהו דפוס חוזר ונשנה שיהודים מוזמנים להגיע למדינה מסוימת, מתקבלים אליה בזרועות פתוחות, ולאחר מכן נרדפים ומגורשים מאותה מדינה. נוכל לראות זאת ביתר שאת במסענו לאורך ההיסטוריה של היהודים בגולה.
אגב, זו לא בהכרח תופעה פלאית וניסית. אִם שוכנת במדינה כלשהי קבוצת אנשים שהם בהכללה קבוצה משכילה, בעלת יוזמה, מסירות, נאמנות, יצירתיות וקשרים, יהיה משתלם לנהוג עימם באופן שוויוני ונאות ולהרשות להם להשתתף ולתרום בצורה משמעותית. אם הנהגת המדינה תחליט לדכא או לגרש אותם, הם עלולים לסבול מנשורת כלכלית. 
עם זאת, מתרחשים בשטח עוד הרבה דברים. תומאס ניוטון, בישוף העיר בריסטול שבאנגליה כתב בסוף המאה ה-18:
הישֹרדות היהודים היא בהחלט אחד המעשים המהוללים והיוצאים מן הכלל של מעשה שמיים [...]. ומה, אם לא כוח עליון, היה יכול לשמור עליהם באופן כזה שאף אומה אחרת על פני כדור הארץ לא זכתה לו. ההשגחה האלוהית אינה פחות מופלאה בהחרבת אויביהם כמו גם בהישרדותם [של היהודים]. אנו רואים כי כל האימפריות הגדולות, כל אחת בתורהּ, דיכאו והכניעו את העם הנבחר, וכולן נכחדו [...]. ואם כך היה סופם של אויבי ומדכאי היהודים, זאת אזהרה לכל אלה שבכל עת ובכל הזדמנות זועקים נגד היהודים או רודפים אותם.
לפנינו אפוא דפוס היסטורי אחרון – עליית ונפילת עמים ואימפריות נובעות מן הדרך שבה נהגו בעם היהודי. רעיון מדהים, אשר במסענו בספר זה נוכיח אותו מתוך ההיסטוריה האנושית. 
משלושה פסוקים אלו מספר בראשית אנו מבחינים אפוא בתבנית העיקרית בדפוסי ההיסטוריה היהודית. מסעו של אברהם הוא המודל, וחייו האישיים וחיי צאצאיו הראשונים עתידים להיות מהדורת מיני, מיקרוקוסמוס, של ההיסטוריה היהודית כולה.