החלטתי להפסיק להתעצבן בכביש – ולמדתי לקח ששינה את חיי

בעידן הדינוזאורים שלפני 5 שנים, כשרק התחלתי לצאת עם שרה (היום אשתי), הייתי נהג נוראי. מבחינה טכנית נסעתי לא רע– אבל אין מה לקנא בנוסעים שהסכימו בתמימותם לעלות איתי לרכב. בכל פעם שרכב היה חותך אותי בכביש, או אופנוע היה דוהר צמוד אליי מהשוליים, או כל נהג שהוא היה עושה משהו לא בסדר – קיטור צורם היה נפלט בחרון מאפי, פניי היו מאדימות, והייתי מקלל ומאשים את אותו אדם. רק ראיתי טעות אחת בכביש וכבר הרגשתי שאני מכיר את אותו רשע מיום היוולדו, ולא היה לי ספק שכל ימיו הוא התאמן לקראת היום הגורלי שבו הוא יתקל בי בכביש ויזכה לעצבן אותי. ברכותיי, הוא אכן הצליח – זעמתי כולי.

 מן הסתם לא היה נעים להיות איתי באותה קופסת מתכת צפופה בשעה מלבבת שכזו. האמת היא שגם לא היה נעים להיות אני ברגעים הללו. אך כיוון שהאמנתי שיש רק סיבה אחת לכעס שלי – אותו אויב יימח שמו שחתך אותי בכביש – גם לא חשבתי שיש מה לעשות בנידון. עד שיום אחד הערה קטנה של שרה שינתה את חיי: ״תגיד, אתה לא רואה שאת כדור השלג הזה רק אתה מגלגל? האדם הזה הוא סתם תירוץ – העצבים שלך, הם אלו שמכעיסים אותך באמת״. 

באותו רגע רק התעצבנתי מההערה שלה אפילו יותר, כמו שבני אדם כועסים נוטים לעשות מול תוכחת אמת, אך לאחר זמן הרהרתי בדבר והחלטתי לערוך ניסוי. מעכשיו, לא משנה כמה יתחשק לי לקלל – אני אנשום עמוק ואומר: ״לך לדרכך ושמור על עצמך, ואני אשמור על עצמי בכך שלא אתרגז״. ובכן, התרגיל הזה עבד. לקנות הרגל לא לוקח יום ולא יומיים, אך בסופו של דבר ההתמדה מביאה עמה את שכרה. לאחר חודשים חתך אותי נהג במכונית מפוארת ורברבנית, והשתאיתי על השלווה וקור הרוח שנשמרו בי. נזכרתי בזעם שבער בי ביום ששרה נתנה לי את ההערה המאירה, ותהיתי איך קרה השינוי הזה.

שנים אחר כך, כשהעמקתי את לימודיי בחוכמת היהדות, מצאתי הסבר אפשרי למה שקרה. כך כותב הרמב״ם: ״חולי הגוף טועמין המר מתוק והמתוק מר. ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר – הכל לפי רוב החולי. כן בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאוין ואוהבין הדעות הרעות, ושונאין הדרך הטובה, ומתעצלין  ללכת בה...״. 

כאשר הרמב״ם מדבר על ״חולי הנפש״ הוא לא מתכוון למושג המודרני הרפואי, אלא לאנשים שדרכי ההתנהגות והחשיבה שלהם מזיקות. לפי הרמב״ם אני עצמי הייתי חולה נפש, כיוון שהרגליי  בכביש הובילו אותי למידה הרעה של הכעס. לשיטתו, כמעט בכל תכונת אופי יש שתי קצוות קיצוניות, והמידה הבריאה נמצאת באמצע ביניהן. לדוגמה, קמצנות היא מידה רעה, אך הקצה ההפוך שלה –פזרנות, לתת כסף בלי מחשבה כלל, גם הוא רע. לכן: ״לא יקבוץ ידו ביותר, ולא יפזר כל ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך״. גם לכעס יש איזון ראוי: ״לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני: לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת״. כדי לשמור על בריאות הנפש, הוא ממליץ להתמיד בכל הכוח בדרך המאוזנת, כפי שהוא כותב: ״... וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלין עליו, ולא יהיה בהם טורח, ויקבעו הדעות בנפשו״. 

למעשה, הרמב״ם מרחיק לכת ומציע שכאשר לבן אדם יש תכונה רעה, מומלץ שהוא יעשה במשך תקופה מעשים מן הקצה האחר של אותה תכונה, עד שנפשו תתרגל למידת האמצע: ״וכיצד היא רפואתם? מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו, שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתעקר החמה מליבו. ואם היה גבה לב – ינהיג עצמו בביזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גבה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא דרך טובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית – ילך בה כל ימיו״.

ברטרוספקטיבה, לא נהגתי בדיוק לפי עצת הרמב״ם ולא הלכתי עד לקצה השני. אך לפחות בנהיגה במכונית התמדתי במעשים בריאים יותר לנפש שלי, וכתוצאה מכך חווית הנסיעה נהייתה הרבה יותר נעימה לי ולסובבים אותי. למעשה, הסיפור הזה לימד אותי דבר שלא תמיד הייתי מודע אליו – שבעזרת התמדה ומעשים אפשר לנתב את הרגש ואת המחשבה למקומות יותר טובים. אכן, תובנה פשוטה שכזאת יכולה לשנות חיים מן הקצה אל הקצה.