האם פרגון עצמי יעצור את ההתקדמות שלי בחיים?

שאלה:

אנשים אומרים לי שאני שיפוטי ובקורתי כלפי עצמי, קשה ותובעני. כשאני מנסה להרפות מהביקורת העצמית, "לשחרר", ההישגים הולכים וקטנים, ואני מפתח תכונות שליליות. אני רואה אנשים שמפרגנים לעצמם בלי סוף, חיים בסבבה, אבל לא באמת מגיעים לשום מקום משמעותי, לא מתקדמים. האם יש איזו נוסחה לכך?

תשובה:

"ניצחתי ואנצח, גמרתי ואגמור, אני נהר המטהר מכל הכתמים. אני איש פלא, ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם". את המשפטים הללו אמר על עצמו איש עניו מאד, לפני כ-250 שנה, מהפכן יהודי בשם רבי נחמן מברסלב. הוא, כנראה, רצה שכל אחד יגיד כך על עצמו. לא פחות. זוהי ראשית תורת ה'ניו אייג'' בעולם, בהובלת חכמי היהדות, בעיקר מעולם הקבלה והחסידות. אבל להבדיל מהדרך שבה זה התבצע בעולם בעשורים האחרונים, פירגון מוחלט ו''זורם עם מה שבא לי'', אצל ר' נחמן רעיון זה עורר דרישה ותביעה עצמית בלתי פוסקת.

ככלל, תורת רבי נחמן משדרת לילד שבנו. היא דורשת מהאדם להישאר ילד כל חייו, במובן התמים של המילה, במובן השואף, המחפש והמקבל. היא דורשת מהאדם לשוב ולחיות כמו לפני גיל ההתבגרות וההתמרדות. ילד מאמין מאד בכוח העשייה שלו, תובעני כלפי עצמו, שואף, לא מתחכם, עושה הכל בשמחה, ומדבר פשוט, ישיר, אמתי. זהו פירגון תובעני.

בקצה הגישה עם הפירגון העצמי אצל הוגי היהדות נמצא, כנראה, הרב קוק. "יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם פן יכחשו לך, דרוש אותם דרוש בן אדם ויימצאו לך מיד". לכל אדם יש כנפי רוח, והוא צריך רק לדרוש אותם, לכאורה מעשה קל, והם יימצאו לו מיד. "עשה הא-להים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (מגילת קהלת, ז' כ"ט). לאורך כל תורת הרב קוק שזור הרעיון שהאדם נולד טוב, ואם לא יקלקל את דרכיו, הוא יישאר טוב. נשמתו גדולה, טהורה, ובמקום לבקר את עצמו, עדיף שיאמין בכוחותיו. זו אינה הרפיה, אבל בדיוק כשם שכשאנחנו רוצים להשיג שיתוף פעולה מאחרים אנחנו מפרגנים להם, כך כשאנחנו רוצים להשיג שיתוף פעולה מעצמנו.

בקצה האחר של הסקאלה נמצאת תורת "נובהרדוק". זו הייתה רשת עם עשרות רבות של ישיבות שפעלו באירופה עד הכחדתן בשואה, ונקראו על שם העיירה בבלארוס, שבה נוסדה הישיבה הראשונה. היא הייתה האגף הקיצוני בתנועה גדולה שנקראה "תנועת המוסר", שעסקה בתיקון המוסרי של האדם, בעיקר בדרך של בקורת אישית. הרעיון הוא ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (ספר בראשית ח', כ"א), וכל אדם שלא עבד על מידותיו בצורה קשה, ולא תיקן את תכונות נפשו, יישאר מושחת. הדרישה היא לעבודה שיטתית קשה, לגמרי לא מפרגנת. אם אתה מרוצה מעצמך – כנראה שאתה חי בזיוף, שהרי אם השגת הישג של תיקון בנפש, הגיע הזמן לעבוד על הדרגה הבאה, האתגר הבא.

היו בשיטה זו תרגילים מוזרים שהצעירים תרגלו לתיקון תכונות רעות. למשל, תרגילים התנהגותיים להפטר ממידת הכעס. אחד התרגילים הידועים של האדם להפטר מהאגואיסטיות שלו ומהגאווה שלו, היה להיכנס לבית מרקחת ולבקש מסמרים וכדומה. תהיה מסוגל להשפיל את עצמך, לוותר ולצחוק על כבודך, וכך תבנה אישיות חופשית, שיכולה להתנהל ע"פ הרצון העצמי שלך בלבד, בלי להיות משועבד ליצרים ולדברים שאינם רצונך האמתי והעמוק. איש נובהרדוק שרצה לעשות דיאטה, למשל, או להגמל מעישון, היה יכול לעשות את זה בקלות ובמהירות רבה. השליטה העצמית של מי שהצליח בדרך זו הייתה מרשימה. אני זוכר אנשים שהכרתי בצעירותי, מבוגרי השיטה, והם נראו לי כאנשים נטולי מגבלות, שיכולים לפעול בעולם בחופש מוחלט.

הביקורת על השיטה הייתה שעם שבירה לא מתקנים. "אם תשבור את היצר הרע תקבל שניים", טענו כנגדה. 'עולם ישן עד היסוד נחריבה', אבל אם לא תבנה חדש - מה יהיה?

משה זילברג, שופט בית המשפט העליון, סיפר שבצעירותו הגיע ללמוד בנובהרדוק למשך איזו תקופה, מתוך סקרנות. בשלב ראשון נראו לו האנשים האלה הזויים. הוא המתין לפגישה עם מייסד השיטה, שהיה מכונה "הסבא מנובהרדוק". הוא דמיין איש קשה, קפדן וחמור סבר, הדורש מעצמו ומסביבתו בלי סוף, הוא פגש איש הפוך לגמרי מההגדרות הללו.  בזקנותו אמר השופט: 'פגשתי בחיי המוני אנשים, כולם חיפשו את הדרך אל האושר, אבל אדם אחד בלבד, מאלה שפגשתי, היה מאושר באמת, וזה היה "הסבא מנובהרדוק" .

בשיטות שבין הקצוות ניתן להציב אגף אחר ב"תנועת המוסר", הנקרא "סלבודקה", גם הוא על שם עיירה בליטא. וגם מייסדה היה מכונה "הסבא מסלבודקה". הדרך הזאת פעלה מול הכישלון והנפילה בטקטיקה אחרת. היא הדגישה את גדלותו של האדם, את רוחב הפוטנציאל, ויצרה בתוכו לעג לכל חולשה עצמית. 'לא מתאים לך ליפול בשטויות כאלה, לא ראוי לגודל נשמתך!'. אדם צריך להתהלך במודעות גבוהה ומפרגנת כלפי עצמו, בעיקר כלפי הפוטנציאל שבו, וזה מה שיביא אותו להישגים.

שיטת ביניים מובהקת היא גם שיטת ספר ה"תניא", בסיס התורה הפילוסופית של חב"ד. האדם הוא ביסודו גם טוב וגם רע, והוא צריך לחיות במודעות כפולה. יש בו נפש א-להית ויש בו גם נפש בהמית, והן במאבק תמידי. לא טוב לו הפירגון הנינוח, כי אז הכוחות השליליים ימשכו אותו כלפי מטה. ומאידך, הוא יכול לגלות סלחנות מסוימת ורוגע כלפי החולשות שלו, כי הרי יש בתוכו כוחות חיוביים שימשכו אותו כלפי מעלה.

האם יש כאן אמונות שונות? לא. זוהי טקטיקה ולא אסטרטגיה. זוהי סקירה של דרכים שונות להגיע לאותו מקום, ולכולן יש שורשים עמוקים בדברי חז"ל. לכל אדם מתאימה שיטה אחרת לפעול בעזרתה. יש מי שהפירגון העצמי יגרום לו ליפול, להיכשל, להסיר אחריות, לאבד יכולות והישגים. למען אדם כזה נוצרו הדרכים היותר תובעניות. לעומתו, יש אדם שהדרך התובענית תגרום לו להישבר, להיעשות עצוב ומדוכא, ולאדם כזה תתאים יותר הדרך המפרגנת. והשיטות השונות יכולות גם לשמש יחד, בתורת האיזונים שבתוך כל אדם. אתה יכול לפעול בכל פעם בשיטה אחרת, לפי המצב, התקופה והתוצאות, ולראות מה מביא אותך למקום הטוב יותר שלך. כך תרקח לעצמך את המינונים המדויקים עבורך, בסקאלה הרחבה שמהפירגון ועד התובענות המוחלטת.