הקרע החברתי שלנו יכול להפוך לוויכוח בתוך המשפחה

אחדות. אחדות היא ככל הנראה המצרך המבוקש ביותר בימים טרופים אלו. החברה בישראל עברה בחטף מתקופה של קרע חברתי מהחמורים בתולדותיה אל מתקפה חיצונית אלימה, מהחמורות ביותר בתולדתיה. טלטלות אלו של הספינה הביאו את הציבור בישראל למסקנה אחת: אנו צריכים את ה"ביחד". בלי הוראה ברורה מלמעלה, סיסמת המלחמה הבלתי מעורערת הפכה להיות "ביחד ננצח". ללא ועדות חקירה רשמיות, אינטואיציה פנימית אמרה לנו שהשבר הגיעה עלינו בעקבות הפירוד בעם, והרפואה תגיע עם תיקונו של שבר זה, עם חיזוק ה"ביחד".

אולם, כפי שנוכחנו לדעת מאז, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. קל לדבר על ה"ביחד" אך הרבה יותר קשה להחזיק אותו בפועל. בסופו של יום, המתיחויות והיריבויות לא הולכות לשום מקום, ובין אם נאהב זאת ובין אם לא, יש ויכוחים עמוקים בחברה הישראלית על נושאי ליבה. אף צד אינו מוכן לוותר בקלות על הקדוש והיקר לו. ובשעות הקשות, קל מאד לחשוב שהצד השני, זה שאיני מסכים אתו, הוא זה שאשם בכל הצרות שהגיעו עלי. וכך, דווקא שעת המלחמה היא השעה שמציפה את הקשיים. ולמרות שאנשים מכל קצוות החברה הישראלית משתדלים מאד לא לעורר מדנים תוך כדי מלחמה – בכנות, לא בציניות – קשה מאד להבליג על הביקורת והטינה המצטברת בלב.

אז איך משיגים את ה"ביחד" הנכסף? האם יש באמת דרך להתעלות על המחלוקות העמוקות? כולם רוצים אחדות, אבל אף אחד לא מוכן לוותר על הדברים החשובים לו, וכך אנו מגיעים למצב שבו דגל האחדות הופך להיות דגל האחידות. כלומר, כל אחד מהצדדים רוצה שכולם יסכימו אתו, לכל הפחות בדברים החשובים לו ביותר – וסביב מכנה משותף זה תתכונן האחדות.

אולם, אי אפשר לכונן אחדות סביב הדבר שעומד בלב המחלוקת. אי אפשר לכונן אחדות סביב הדגל של "דמוקרטיה" עם חצי העם אינו מסכים עם החצי השני על הפרשנות של אותו מושג. אי אפשר לכונן גם אחדות סביב הדגל של "יהדות" עם הויכוח בין אותם חצאים נסוב בדיוק על פרשנות מושג זה. מושגים שנויים במחלוקת אינם יכולים להיות סמל של אחדות.

במילים אחרות, שותפות וסולידריות דרושות יותר מכול דווקא במצבים של מחלוקת אידיאולוגית. אי אפשר אפוא לכונן את האחדות על בסיס אידיאולוגיה, כיוון שהיא הדבר ששנוי במחלוקת. כדי לייצר אחדות אמיצה בין אנשים שחושבים אחרת זה מזה, אנו צריכים בסיס אחר.

בסיס אחד לשותפות זו היא המדינה. באופן מסורתי, מדינת הלאום המערבית נחשבה כמוסד על-מפלגתי. המדינה הייתה בסיס שתחתיו שוכנות אידיאולוגיות שונות, מפלגות שונות, והיא בסיס ההסכמה שלהם. ההנחה הייתה שכל האזרחית שחיים במדינה מקבלים את העקרונות היסודיים של המשטר שלה וחפצים בשימורם. המחלוקות המפלגתיות נתפסו ככאלה שאינן נוגעות ליסודות המשטר אלא כאלה מסדר שני. במצב זה, המדינה יכלה להיות המכנה המשותף הרחב בין כל חלקי העם. הנאמנות למדינה נתפסה בתור הבסיס החזק המאחד את העם.

בשנים האחרונות, נראה שבמערב כולו בסיס זה מתערער. המחלוקת המפלגתית בין ימין ושמאל הופכת להיות כזו הנוגעת לעצם הלגיטימיות של המדינה, ליסודות המשטר. וכך, על רקע זה אנו עדים לקיטוב חמור מאין כמוהו, שבו כל צד שולל את הלגיטימיות השלטונית של הצד השני, והבסיס האזרחי של הסולידריות הולך ומתפוגג. זוהי תופעה שקיימת במידת מה בכל רחבי המערב, וסיבותיה אינם מעניינו כאן, אך היא רלוונטית מאד אלינו, במדינת ישראל. יהיו אשר יהיו סיבות הקיטוב בשנה שעברה, הם נגעו ליסודות המשטר, ועל כן, המדינה לא יכלה להיות יותר בסיס משותף לסולידריות חברתית.

כעת, בשעה קשה זו, שעת מלחמה איומה, אנו זקוקים יותר מכול לסולידריות, לאחדות, אך המדינה, ששימשה באופן מסורתי כמכשיר לכך, אינה יכולה למלא עוד את תפקיד הגורם המאחד.  

מה עושים?

ברצוני להצביע בסיס אחר לסולידריות, שאולי לא יכול להציל את המערב, אבל בהחלט משמש היטב אותנו. בסיס זה הוא המאפיינים המשפחתיים של העם. המושג "עם ישראל" אינו רק מושג אידיאולוגי או דתי. הוא מצביע בנוסף על זיקה כעין-משפחתית בין כל העם היהודי. הבסיס המשפחתי מייצר זיקה אחדותית מסוג שונה, שמאפשרת להתעלות על מחלוקות אידיאולוגיות ולעבוד יחד, על אף חוסר ההסכמה העמוק על סוגיות ליבה. אם נחשוב על עצמנו, היהודים, כמשפחה גדולה, דבר שוודאי מוטמע בחינוך שלנו באופן עמוק וקמאי, נוכל להתעלות על המחלוקות שלנו ולהשיג את האחדות המקווה.     

נחשוב רגע על משפחה עם כמה אחים. יכול להיות שיש בין האחים ויכוחים עמוקים מאד. אחד אדוק בדתו, אינו עובד לפרנסתו ולומד כל היום תורה; אחר קצין בצבא שאינו שומר מצוות ומסור כל כולו להגנת המדינה; אחד מהנדס תוכנה שומר מסורת שחשוב לו שאנשים יפרנסו את עצמם; אחות אחת מעלה על נס את ערך הצניעות הנשית; ואילו אחות אחרת פמיניסטית נלהבת, מאמינה בדימוי גוף חיובי ועוסקת באופן מקצועי במחול מסוג שמאוס על אחותה. לא מן הנמנע שמשפחה זו תהיה מפורקת לגמרי – האחים אינם מוכנים לדבר אחד עם השני וכולם שונאים ומתעבים זה את זה. אולם, יתכן גם אחרת. יש לאחים בסיס משותף שיאפשר להם, אם ירצו, להתעלות מעל המחלוקות האידיאולוגיות ולחיות בשלום ובאחווה, גם אם לא בשלווה.

אני מכיר באופן אישי משפחות כאלה ומשפחות כאלה. הבסיס המשפחתי אינו מחייב אחדות, אך הוא מאפשר אותה. הוא מצע לאחדות במקרה של מחלוקת אידיאולוגית עמוקה. הוא תנאי הכרחי גם אם לא מספיק בפני עצמו.

כפי שטוענת ד"ר אביטל לוי, חוקרת באוניברסיטת תל-אביב, העוסקת בשאלה מה מביא אנשים לפתח נאמנות זה לזה, היתרון של הבסיס המשפחתי על פני הבסיס המדינתי הוא במקרים כמו שלנו, בהם הוויכוח נסוב על עצם הלגיטימיות של המדינה. בניגוד למדינה, שהיא בסיס המצריך הסכמה ראשונית, הבסיס המשפחתי הוא קמאי יותר. אנו נולדים לתוך המסגרת המשפחתית ואיננו בוחרים אותה. המדינה המודרנית תלויה באמנה –הסכמה תיאורטית בין כל אזרחי המדינה. הקשר האחוותי, לעומת זאת, אינו קשר של אמנה. הוא ראשוני יותר. אנו, העם היהודי, פריווילגים בכך שזכינו בו מן ההפקר. לעמים אחרים במערב אין בהכרח תודעה משפחתית עמוקה. אך לנו, ליהודים, יש תודה כזו. הבה נשתמש אפוא במתנה שקיבלנו, בשעה זו שכולנו כל כך זקוקים לאחדות.