אולי נבטל את כל חגיגות הפורים השנה?

שאלה:

 איך נשמח בפורים בשנה הזו? אנחנו תקועים בבוץ בדרום ובצפון, לא רואים את סוף המלחמה, עם כאב יום-יומי על חיילים שנופלים, על חטופים שסובלים, על עקורים מבתיהם, על פצועים רבים. אז על מה נשמח? אולי צריך לבטל את כל החגיגות השנה?

תשובה:

הסיפור המקורי של פורים יעזור לנו בתשובה לשאלה קשה זו. תזכורת: כשהתהפך גורל היהודים בימים ההם מרעה לטובה, נכתב כך במגילת אסתר: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות...והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". על מה בדיוק הייתה השמחה, מה קרה בשלב ההוא? אסתר ביקשה לבטל את גזירת ההשמדה של עם ישראל, להוציא אל מחוץ לחוק את הפוגרום המתוכנן להיעשות ביהודים בעוד 11 חודש, באישור הממשלה ובהמלצתה. המלך אחשוורוש השיב תשובה שלילית, עם טיעונים פרוצדורליים. 'אמנם יהיה טבח, לא נעים להגיד, אבל יועציי המשפטיים לא מאפשרים לי לבטל את האישור החוקי לפוגרום. אצלנו חוק זה חוק!'. כלומר, עם כל האמפתיה, הפוגרום ב127 מדינות באישור הממלכה יישאר בתוקפו, כי כתב אשר נכתב ונחתם בשם המלך אי אפשר לבטל! אז זוהי דווקא סיבה לאכזבה ואבל, ומה עושה שם השמחה הגדולה?

האירוע הגדול של הטבח, הידוע מראש, עדיין מתוכנן. שום נס לא קרה לנו עדיין. הניסיון של אסתר המלכה להציל את המצב נענה בשלילה מוחלטת. אז על מה הם יצאו בשמחה וריקודים?

דבר אחד קטן הם כן קיבלו. המלך הסכים, במקביל, להוציא ליהודים אישור להתגונן. בלי האישור היו היהודים צריכים לפשוט צווארם לשחיטה, ללכת כצאן לטבח. כעת מותר להם להילחם כנגד הבאים להשמידם, "להקהל ולעמוד על נפשם". נחקק חוק ההגנה העצמית! זה מזכיר משפטים כמו: "למדינת ישראל יש זכות להתגונן, אם כי לאויביה יש זכות לגיטימית מובנית  להמשיך ולפגע בה". ועדיין, מה הסיכוי של עם קטן לעמוד מול כל העולם, 127 מדינות? הרי הסיכוי הריאלי היה דל ביותר! ואם לצפות לנס, אפשר לצפות לנס גם בלי שום אישור להילחם! אבל אפשר לתת סיכוי ריאלי לנס להתרחש. בלשון הוגי היהדות - שיהיה לנס על מה לחול, נכין לו כלים, ננסה להשיב מלחמה שערה, לכל הפחות – להתגונן, ואולי אז יקרה הנס. "בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בנסים הוא אדם לא ריאלי" אמר דוד בן גוריון, מי שהכריז על הקמת מדינת ישראל כשרבים הזהירו אותו מפני אובדן הישוב היהודי בארץ בעקבות הכרזה זו.

על בשורת האישור לנסות להתגונן, העיר שושן צהלה ושמחה, ועל כך ליהודים הייתה אורה ושמחה. הפוגרום עוד לפניהם, הישועה רחוקה מהם, אין לדעת מה יקרה בסוף אותם 11 חודשים, אבל לפחות לא ניפול בידיהם בלי התנגדות! איזו בקשה צנועה...

סיפר לי חבר שבפעם הראשונה כשיצא מהטירונות הביתה לשבת, הוא ביקר אצל סבא שלו, ניצול שואה. הסבא ראה אותו עם נשק ומדים, פרץ בבכי, לקח את הנשק, נישק אותו ואמר: אם לנו היה את זה שם, הכל היה אחרת... לדור שלנו היה קשה להבין את זה לפני ה-7 באוקטובר.

במלחמת השחרור, כשנפל הרובע היהודי בירושלים בשבי הירדני, התנהלו שיחות על חילופי שבויים במשך 9 חודשים. ה'מוכתר' של לוחמי ההגנה השבויים היה הרב שלמה מן-ההר (היה אחר כך רבה של שכונת בית וגן בירושלים). הוא סיפר שכשחזר מן השבי אחרי המלחמה, כבר קמה המדינה. הוא עבר בגשר אלנבי, ובפעם הראשונה בחייו ראה שוטר עברי מהעבר השני של הגבול. הוא חיבק את השוטר בהתרגשות ובדמעות, באומרו שאלפיים שנה לא הייתה לנו משטרה משלנו (אל תנסו את זה במפגש עם שוטר שנותן לכם דו"ח תנועה...). נזכרתי בזה כשראיתי את תמונת החטופים ששוחררו משבי החמאס, במפגש הראשון שלהם עם חיילי צה"ל, אחרי הרבה ידיים רעות, ברגע שעברו את הגבול, וחשבתי מה עובר בראשם...

סיפור המגילה מכין אותנו בדיוק לתקופה שלנו. מהרגע הראשון של הטבח בבוקר אותה שבת שמחת-תורה, יצאו יהודים להגן על עצמם ועל אחיהם, עם סיכוי ובלי סיכוי. ההפתעה שלנו מהעיכוב בתגובת הצבא, מלמדת על כך שכבר התרחקנו מהמציאות הקשה של הפוגרומים, ולשמחתנו די שכחנו אותה. האיומים טרם הוסרו, יתכן שהאיום הגדול מצפון וממזרח עוד לפנינו. אבל האם לא נשמח בכך שיש לנו יכולת להתקומם, להקהל ולעמוד על נפשנו? אומר לי אבא ללוחם בעזה: 'לא נעים להגיד. כעת אנחנו ישנים בלילות, ב"ה, כי הילד נפצע. אבל הוא מחלים, ומתעקש לחזור ללחימה שם'. כמה סיפורים כאלה שמענו? הלוחמים שלנו מבינים היטב את האירוע!

השנה נרקוד ונבכה, שמחים על הזכות, עצובים על הקורבן. החגיגה תהיה רוחנית יותר, גבוהה ולאומית יותר, כי קשה מאד לחגוג בחיינו האישיים, כשכולנו משלמים את מחיר המלחמה. נהיה מוכרחים לאמץ לנו גם אווירה לאומית איתנה, במקביל למצוקה האישית ולמחירים. אסתר המלכה, לפני שהיא נכנסת למלך אחשוורוש, אומרת שהיא לוקחת על עצמה את הסיכון: "וכאשר אבדתי אבדתי". הגמרא במסכת מגילה אומרת שהייתה שם בכל מקרה התאבדות רוחנית נפשית. היא מוכנה לחלל את עצמה, להרוס את הבית הפרטי שלה, עבור הצלת עם ישראל. אילולי שמענו בימים אלה מנשות גיבורים שנפלו, את הקריאה והבקשה האישית שישמחו כולם, שיחגגו, כי למען זה נפלו יקיריהם, לא היינו מאמינים שדבר כזה הוא בכוח אנוש. בכך הן ממשיכות את גבורת אסתר, זו שיזמה את כל החג הזה, ימי הפורים. בו בזמן שהיא מתאבלת על אובדן ביתה הפרטי, היא מבקשת מהציבור לחקוק לדורות את חגיגות הימים האלו בצורה הכי שמחה שאפשר, בכל מצב שיהיה, כי זהו סוד קיומנו.