היריבות היהודית-ערבית נולדת במאהל אברהם אבינו

ארץ ישראל היא מעין מעבדת ייצור שאברהם ומשפחתו קיבלו על מנת ליצור בתוכה עם שישמש מופת עבור העולם כולו. שם נולדו גם שני בניו של אברהם, שצאצאיהם יהיו יריבים לימים ויטענו כל אחד לזכות על אותה חלקת אדמה

נמשיך לעקוב אחר הסיפור התנ"כי. הסיפור היהודי מתחיל בפרק ה-12 של ספר בראשית, כשהבורא פונה לראשונה לאברהם, והוא ממשיך לאורכם של 39 הפרקים עד סוף הספר בתיאור פטירתם של יעקב ויוסף. אם נרצה להעניק כותרת לפרק היסטורי זה בסיפור העלילה, נכנה אותו "התפתחותה של משפחת ישראל", ובספר הבא, ספר שמות, המשפחה הופכת לעם.

כאמור אברהם נולד באור כשדים, ארם נהריים (עיראק של ימינו), ומאוחר יותר הוא העתיק את מושבו עם משפחתו לחרן (צפון סוריה ודרום טורקיה של ימינו). שם ניתן לו הצו האלוהי ללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ," לכנען, שעתידה להפוך לארץ ישראל. פיסת נדל"ן זו זכתה לכינוי "הארץ המובטחת" בגלל ההבטחות החוזרות ונשנות לאורך ספר בראשית. הבטחות כגון

בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית, לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פָּרַת. אֶת הַקֵּינִי, וְאֶת הַקְּנִיזִּי, וְאֵת הַקַּדְמֹנִי; וְאֶת הַחִתִּי, וְאֶת הַפְּרִזִּי, וְאֶת הָרְפָאִים; וְאֶת הָאֱמֹרִי, וְאֶת הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְּבוּסִי.[i]      

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגוּרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים.[ii]

שווה לעצור בשלב מוקדם זה ולשים לב שכבר בשלב זה כוללת היהדות בתוכה שלושה מוטיבים בסיסיים: הבורא, התורה וארץ ישראל. ארץ ישראל אינה בונוס או תגמול עבור טרחה כלשהי. הבורא אינו אומר לאברהם: "בוא היה לצידי, ואם המונותיאיזם יתפשט בכל רחבי העולם, אזכה אותך במנה הגונה של נדל"ן." ארץ ישראל היא מעין מעבדת ייצור שאברהם ומשפחתו קיבלו על מנת ליצור בתוכה עם שישמש מופת עבור העולם כולו.

על פי עיקרון יהודי זה, ארץ ישראל היא מקום מיוחד במינו, היא למעשה המקום היחיד שבו יכול העם היהודי למלא את משימתו להיות עם סגולה, עם לדוגמה. המצב הזה אינו יכול להתהוות בכל מקום אחר.

לפני שנמשיך בסיפור ההיסטורי, נתעכב מעט כדי להבין את הקשר של העם היהודי לארצו.

מקום רגיש

על פי מקורות היהדות, ארץ ישראל היא מקום מיוחד ובעל משמעות רוחנית ופוטנציאל אדיר. משכך היא גם מקום המחייב את היושבים בו להתנהגות נאותה ומתאימה. ובמילותיו של משה אל העם שבועות ספורים לפני שעברו את הירדן ונכנסו לארץ:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם [...] תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָנָה.[iii]

הארץ ניתנה לעם ישראל אך ורק עבור המשימה המוטלת עליו. אם היהודים ינטשו את משימתם, הם יאבדו את הזכות עליה.

חשוב להבין נקודה זו כבר בשלב הראשוני של העם, משום שכפי שנראה, זאת אחת התובנות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה שלו, וזו גם אחת הנבואות החוזרות ביותר בתנ"ך: העם היהודי יחיה וישגשג במולדתו אך ורק אם וככל שישמור על הקוד האתי של חברת המופת, וימשיך בכך את משימתו של אברהם:

וְהָיָה אִם שָמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוֵיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נתֵן לָכֶם.[iv]

במשך כל חלקה הראשון של התורה מתייחס הספר למסירתה העתידית של הארץ לידיו של העם, והוא חוזר ומאשר כוונה זו.

ואכן, רש"י, פרשן התנ"ך הגדול בן המאה ה-11, שואל מיד בפתיחת חיבורו, בפסוק הראשון של התנ"ך, מדוע מתחיל הספר באירועי הבריאה, הלוא התנ"ך הוא ספר הדת של העם, ולפיכך היה צריך להתחיל בסיפור התהוות העם, במצווה הראשונה המופיעה באירועי יציאת מצרים, אז הפכה המשפחה לעם. תשובתו של רש"י, כשהוא מצטט מן התורה שבעל פה, היא שבעתיד תבוא משפחת האומות אל העם היהודי בטענה שהארץ אינה שייכת לו, ושהוא שדד אותה מידי הכנענים. כדי למנוע טענה זו, פורשת התורה לפני הקורא את סיפור התהוות העולם כדי להודיע לאנושות שלבורא יש את הזכות והלגיטימציה להעניק את הארץ לידיו של העם היהודי.[v]

אם נתבונן בהיסטוריה, כמעט כל אומה בעולם מבססת את זכותה על ארצה על כיבוש. בכל סיפור מופיע עם (אנגלים או ספרדים) שמכניע את ילידי המקום (אינדיאנים או אמריקאים), נוטל בכוח את הארץ, מיישב אותה ומעניק לה שם חדש ("ארצות הברית של אמריקה"). טענת הצדק של רוב האומות במהלך ההיסטוריה היא ש"כוח הזרוע הוא הקובע." השלל, או במקרה זה, הארץ, למנצח.

העם היהודי, לעומת זאת, מבסס את טענתו על הבטחת הבורא, וזו טענה מוסרית. שכן מי שברא את הארץ העניק אותה למי שהוא רוצה. יהיה קשה להתעלם מן הטיעון הזה בעת החדשה, בעת שקמים עוררים על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל. אם נתעלם מטיעון זה, הטיעון היחיד שנותר למדינת ישראל העכשווית להעלות הוא שזכותה נובעת אך ורק מכוח הזרוע, ואין לה כל זכות אחרת עליה אלא מכוח ניצחונותיה הצבאיים על ארצות ערב.

זהו עניין עקרוני וחיוני למדינת ישראל, לפוליטיקאים ולמבקשים להגן עליה. בהגדרתה הפורמלית, המדינה כיום אינה דתית. אך עדיין חשוב להכיר בעובדה שהתנ"ך מצייד את העם היהודי בטענה מוסרית על הארץ.

ואכן, אבות המדינה, גם אם לא היו דתיים, היו ספוגים מורשת התנ"ך וזיקתו העמוקה של העם לארץ. לדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, הייתה ההכרה בצורך במדינה מודרנית ואף חילונית המעוגנת בתנ"ך ובמסורת בית סבא. (נרחיב על אודות הציונות בפרקים ההיסטוריים המיועדים לה.)

ישמעאל

אברהם מגיע לארץ המובטחת, אולם הרצון שלו להקים משפחה ועם נתקל בקשיים. שרה אשתו סובלת מעקרות, והיא מציעה לו לשאת אישה נוספת - את הגר, שהצטרפה אליהם במצרים. הגר, נסיכה מביתו של פרעה, העדיפה לעזוב את ארמון המלוכה המצרי על מנת להצטרף למסעותיו של אברהם, שייצג אמות מידה מתחדשות של מוסריות וצדק, והיא עושה זאת כשפחתה של שרה. לאנשים בעלי שאר רוח היו עבדים בעלי שאר רוח. אברהם לוקח אפוא את הגר כאשתו השנייה, וממנה עתיד להיוולד לו בן - ישמעאל.

ישמעאל אינו חפץ לשאת בנטל משימתו של אברהם. הוא הולך לדרכו ומייסד שושלות יוחסין משל עצמו. סיפור זה מונצח כולו בתורה.[vi]

אנו עתידים, אם כך, לחזות בהתפתחותן של שתי דתות מונותאיסטיות גדולות, שהופיעו בהמשך והסתעפו מהיהדות באלפיים השנים האחרונות: האסלאם והנצרות.

האסלאם היא דת שנוצרה בקרב עמי ערב לפני יותר מ-1,300 שנה. הערבים, על פי מסורתם העצמית ובהתאם למסורת היהודית, הם צאצאי ישמעאל. כפי שאברהם התפרסם בגין הכנסת האורחים שלו, צאצאיו הערבים מתבלטים ביותר בזכות הכנסת האורחים שלהם, מסורת שהוריש אברהם לבנו.

אלא שאף שישמעאל לא נשא בנטל המשימה של אברהם, אין לו שום כוונה לברוח מגורלו המבורך, ולימים מגיע העם היוצא ממנו לגדוּלה. התורה מציינת מפורשות כי ישמעאל עתיד להיות בעל חשיבות עולמית, ואף את יחסי האיבה העתידים לשרור בינו לבין שאר העולם המתורבת:

וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל [...] וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ [...] וַהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ כִּי לְגוֹי גְּדוֹל אֲשִֹימֶנּוּ.[vii]  

כשברור שישמעאל אינו מתכוון ליטול על עצמו את המשימה שיועדה לזרעו של אברהם, מבשר הבורא לאברהם בן ה-99 כי שרה אשתו בת ה-89 עתידה להרות. יצחק אבינו נולד בדרך על טבעית.

כפי שצוין, זו התכונה המופלאה המאפיינת את ההיסטוריה היהודית מראשית התהוותה – היא נוצרה והתפתחה בצורה על טבעית, בניגוד לחוקים הרגילים של ההתפתחות האנושית. באופן טבעי היה נראה שנגזר על אברהם ושרה למות חשוכי ילדים, ולעם היהודי לא היה אמור להיות עתיד כלשהו.

טרם הריונה של שרה פונה האל לאברהם:

שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יוֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק. וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. וּלְיִשְׁמָעֵאל [...] הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אוֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אוֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.[viii]

יצחק היה אפוא לאדם שנבחר להוביל ולבצע את המשימה שהוטלה על אברהם, אותה שליחות שלמענה נועד עם ישראל. היריבות שבין שרה להגר תימשך גם בין בני הדור השני, בין יצחק לישמעאל. הודות ליריבות זו גורשו הגר וישמעאל מן המאהל של אברהם.[ix] יריבות זו תימשך דורות, והיא נחשבת לשורש המטפיזי של היריבות השוררת עד היום בין צאצאי יצחק – היהודים - לבין צאצאי ישמעאל - הערבים.[x]

---------------------------

[i] בראשית טו, יח-כא.

[ii] בראשית יז, ח.

[iii] דברים יא, י-יב.

[iv] דברים יא, יג-יז.

[v] מדרש בראשית רבה א, ב; רש"י על בראשית א, א.

[vi] בראשית טז.

[vii] בראשית טו, יא-יב; בראשית כא, יח.

[viii] בראשית יז, יט-כא.

[ix] לפי המסורת, לאחר מות שרה החזיר אברהם את הגר להיות לו לאישה, והיא ילדה לו ילדים נוספים. ראו בראשית כה, א: "זו הגר ונקראת קטורה [...]."

[x] לפי הקוראן, מסורת האסלאם מחליפה בין ישמעאל ליצחק בסיפור התנ"ך (ראו קוראן, תרגם אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2005, סורה 2, פסוקים 140-110). חג הקורבן המוסלמי, איד אל אדחה, מציין את ניסיונו של אברהם לעקוד את ישמעאל ולא את יצחק, כפי שמסופר בבראשית כב.

תגיות: יהדותהיסטוריה

אולי יעניין אותך גם

תוכן חם שלא כדאי לפספס

חדש ב-VLU PLAY
{{ item.duration_text }}