מי רוצה להיות מיליונר – אבל מפחד להגיד את זה?

לאחרונה בעלי ואני חושבים על בית חלומותינו ועל כל הצעדים שנצטרך לעשות כדי לזכות לבנות אותו. בינתיים אנחנו נכנסים מדי פעם לאתרי השכרת דירות ומחפשים דירה להשכרה באזור שיתאים לאורח החיים שלנו ויכלול גם ממ״ד, מה שכרגע אין לנו בבית. כל חיפוש דירה שלנו מסתיים בחשק עז לשיר מעומק הלב והבטן: ״לו הייתי רוטשילד״, ולהמשיך לשאת תפילות למציאת בית החלומות (הזמני לפחות) במחיר סביר – או לחילופין להכפלת ושילוש הכנסותינו כדי שנוכל להרשות לעצמנו את אחת מהדירות שאהבנו.

האם זה נכון לשאוף לעשירות? אולי רוחני ונעלה יותר להסתפק באיזו דירה קטנה, בבגדים פשוטים, לחיות עם מה שיש ומתאפשר, להגיד על כך תודה ולא לחלום על משהו מעבר לזה?

ספר שמות והפרשות האחרונות שבו יענו לנו על השאלות האלו.

פרשות שלמות מתארות לפרטי פרטים כמה חשוב הפאר וההדר של המשכן. בני ישראל מצווים להביא מכלי הזהב, הכסף והנחושת שלהם כדי לבנות את המשכן ואת הכלים שלו וכדי להקנות לו מראה יוקרתי ומפואר. הכהנים שמשרתים במשכן גם הם מצווים להתלבש בצורה מסוימת שמשדרת כבוד, פאר והדר.

על פי דברי חז״ל: ״כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם״. לכלים הגשמיים המשמשים אותנו בעבודת החיים, בין אם אלה הבגדים שלנו, הבית שלנו, או הכלים שנמצאים בתוך הבית, יש השפעה גדולה עלינו. כשהכלים האלה נאים, מפוארים, מכובדים, הם מרחיבים את דעתנו.

הנה דוגמה שממחישה זאת היטב: בדירה הקודמת שבה גרתי היה שיש קטן מאד והיה לי מאוד קשה להכין אוכל. בכל פעם שתכננתי לבשל משהו, מיד המוח שלי פסל את הרעיון כי לא היה לי חשק להתמודד עם הצפיפות, הבלגן, העובדה שכל שתי דקות אצטרך לסדר ולפנות מקום כדי להמשיך בהכנות, ושכל דקה וחצי משהו ייפול לי מהשיש. היום, כשהשיש במטבח שלי גדול יותר, אני אמנם עדיין לא ״חובבת מטבח״ גדולה אבל יש לי יותר חשק להכין אוכל, ויש לי גם מקום לשים על השיש כלים שעוזרים ומייעלים לי את תהליך הכנת האוכל (כמו מכשיר הנינג׳ה האהוב שלי).

אם היהדות מדריכה אותנו שרחבות גשמית מאפשרת גם התרחבות תודעתית ורוחנית, למה חלקנו מתכווצים לנוכח הרעיון הזה של עשירות?

באחת ההתוועדויות של הרבי מלובביץ׳, כשבקהל יש אלפי יהודים, הוא פתאום שאל בנחרצות: ״מי רוצה להיות עשיר?״ להפתעתו רק שלושה (כאמור, מתוך אלפי יהודים) הרימו את היד. אותם שלושה יהודים נכנסו לאחר מכן לפגישה עם הרבי וקיבלו ממנו הדרכה מה עליהם לעשות כדי לזכות לעשירות. חברה שמכירה את הנכדה של אחד מאותם שלושה סיפרה לי שהעשירות הזו ״סידרה״ אותם כמה דורות קדימה. אני מתארת לעצמי שהצאצאים של מרימי-היד לא מסיימים את חיפושי הדירה שלהם כשהם שרים כמוני: ״לו הייתי רוטשילד״.

בכל אופן, הרבי סיפר באותה התוועדות שבאותו הרגע כששאל: ״מי רוצה להיות עשיר?״ הייתה עת רצון גדולה וזו הייתה ההזדמנות של כל יהודי באשר הוא להרים את היד מבלי לחשוב מה יקרה צעד אחד אחר כך. הנקודה המשמעותית ברגע הזה הייתה הרצון. כששמעתי את הסיפור, תהיתי לעצמי מה הייתי עושה אם הייתי שם באותה התוועדות. האם הייתי מרימה את היד? ברור שאני רוצה להיות עשירה, אבל האם הייתי מרגישה בנוח להצהיר את זה בקול ובאופן מידי מול כולם?

אני חושבת שמה שמכווץ אותנו ברעיון של להיות עשיר הוא החשש שאולי ״נמעד״ ונשתמש לא נכון בכסף שלנו. אולי הוא יהפוך אותנו לאנשים אחרים, פחות טובים. אולי יהיו אנשים שיאהבו אותנו פחות אם נהיה עשירים. אבל אם נלך לפי הדרכת חכמת היהדות, אנחנו נבקש עשירות כדי להשתמש בה בשביל לעשות טוב לעצמנו ולאחרים. כשיש פחות דאגות כלכליות, הנפש פנויה יותר לעשות דברים טובים ומועילים לאחרים.

בית גדול זה עוד מרחב לחיות בו, לעבוד בו, לארח בו.

שיש גדול זה מרחב שעושה יותר חשק להכין אוכל טעים.

כיהודים, אנחנו צריכים לרצות שפע בגשמיות וברוחניות. עלינו לדעת שהשפע הזה רוצה גם אותנו, ולכוון את עצמנו להיות צינור שיודע גם לקבל בגדול וגם לתת בגדול.