VLU בית+
למה רק אחרי שהתחלתי לכבד את אמא שלי, בגיל 30, סוף סוף התחתנתי?
יש לנו הרבה מה לומר על ההורים שלנו – על האישיות שלהם, על הדרך הלא טובה בה חינכו אותנו, על הטעויות הרבות שעשו, על היחסים ביניהם. אך מכל האנשים בעולם, דווקא הם – האנשים עם המעלות והחסרונות הספציפיים האלו, הם אלו שבחר הבורא עבורנו. האם זו טעות?
הייתי ילדה ונערה בכלל לא מכבדת הורים. היה לי המון מה להגיד על אבא ואמא שלי – על האישיות, המעלות והחסרונות שלהם. על איך שהם גידלו אותי, על הכישלונות האישיים וההוריים שלהם, על היחסים ביניהם ועוד המון. ידעתי יותר מהם. הבנתי יותר. הייתי חכמה, נאורה ומתקדמת יותר.
באותו זמן החיים שלי היו די תקועים. היה לי קושי תמידי מול מורים ובעלי סמכות, ומשום מה הפוטנציאל המקצועי הגבוה שידעתי שיש לי לא הגיע לידי מימוש. אבל העניין הקשה ביותר עבורי היה העובדה שלא התחתנתי. כל החברות מסביב כבר הקימו בית וגידלו ילדים, אבל אני לא הצלחתי ליצור קשר משמעותי שיוביל לנישואין. הרגשתי סוג ב', לא מוצלחת, לא חכמה ולא יפה, אבל יותר מכול – הרגשתי סוג של גלות. תלישות. חוסר מנוחה. לא הרגשתי שייכות באמת בשום מקום. ועדיין לא ראיתי שום קשר בין התפיסה שלי את ההורים שלי – לבין החיים האישיים הלא ממומשים שלי...
רק לקראת גיל שלושים, אחרי שפגשתי שתי מורות דרך, שלימדו אותי על חשיבות ומשמעות הקשר שלנו עם ההורים, פגשתי לראשונה את הורי ממקום אחר לגמרי.
אחרי כמה שנים שלא גרתי בבית, הגעתי עמוסה בחפציי האישיים אל החדר הקטן שממנו עזבתי. עליתי לקומה הרביעית, פתחתי את דלת הבית ונכנסתי. הפעם – לא כמבקרת ושופטת, אלא כילדה. זו היתה תחושה מדהימה שמילאה אותי בבטחון.
פתאום ראיתי אותם. שמעתי אותם. הבנתי שאני צריכה להכיר תודה. שאף אחד לא חייב לי, אלא אני זו שחייבת. והמון. התייעצתי איתם, למדתי מהם, שמעתי את הקושי שלהם, התרפקתי עליהם, נהניתי מהם. ראיתי את היופי והעוצמה שלהם. פתאום הבנתי לעומק מה הפסדתי בכל השנים הארוכות האלה, ועד כמה ויתרתי על הקשר הכי מיוחד שיש. הבנתי שהם לא פרק חולף ועובר בחיי, שאפשר לסמן עליו "וי" ולהמשיך הלאה, אלא חוליה קריטית בחיים שלי. חשובים ומשמעותיים לעולמים.
חזרתי הביתה.
ישנתי בחדר שאמא שלי אווררה לכבודי, ליד ספריית פורמייקה ישנה עם כרכים של אנציקלופדיה, מגדיר פרחים ואלבומים עמוסים בתמונות ילדות, והתכסיתי בשמיכת הפיקה הישנה עם הפרחים הגדולים, בריח של בית.
קמתי מוקדם בבוקר לצלילי קשקוש הסירים במטבח. אכלתי קציצות ומרק שרק אמא שלי יודעת להכין, ישבתי לראשונה בשולחן שבת בלי להתנגד ובלי להביע דעה, והתענגתי על הדגים של אמא שלי. יצאתי איתה לקניות ולהליכות, ושמעתי איתה שיעורים. שטפתי כלים, שילמתי חשבונות חשמל, קניתי ירקות ותליתי כביסה.
בסוף אותה שנה – התחתנתי.
אבל רק כמה שנים טובות אחר כך הבנתי באמת מה היה שם.
משמעות הקשר טלטלה אותי בפעם השנייה כשלמדתי, יותר מעשר שנים אחר כך, הנחיית הורים במרכז שפר. בין הנושאים שלמדנו הסתתר גם היהלום הזוהר של כיבוד הורים.
משתי מורותיי, יעל אליצור והרבנית אהובה צוקרמן, למדתי על מהותו של הקשר הזה ושמעתי שוב מה שידעתי תמיד – שהדרך לשמחה, מנוחה והגשמה עצמית, לא נמצאות בשום מקום בחוץ - אלא בבית פנימה, בין כותלי בית היוצר שממנו גדלתי, בחיבור אל השורשים שלי, ממש כמו שהם, במבט שלי על ההורים ובקשר היקר איתם.
כיבוד הורים הפך עבורי כמעט לגאולה פרטית. הייתי באורות של גילוי מיוחד במינו. קראתי בשקיקה כל ספר שנכתב עליו. ראיתי דרכו. הבנתי דרכו. חשבתי עליו. דיברתי אותו. קמתי וישנתי איתו, והבנתי שמצאתי שורש לא מוכר ולא ידוע, אבל הכי נגיש והכי מתוק שיש, לאושר.
כיבוד הורים היה עבורי שיבה הביתה, אבל הוא לא הפך להיות תמונה ורודה ומתקתקה. הוא עודנו מסע שמלמד אותי שיש לי עוד עבודה רבה על גאווה, הודיה ואמונה, אבל הוא מסמן לי את הדרך הנכונה, וזה המון.
אם פעם הלכתי בחושך, היום אני הולכת בשביל מואר. אני פוסעת בכיוון הנכון, בדרך שיש בה עקבות של מי שדרך כאן אלפי שנים לפניי. היא מלאה מהמורות ועליות, יש בה רגעים שאני מזיעה וגם מועדת, אבל לא מעט מסלולים מוריקים ושמש זורחת שנוטעת בי מנוחה, שמחה ופשטות.