האם לוותר על השתתפות בחתונה כי אין לי כסף למתנה?

שאלה:
 חבר שלנו מתחתן בעוד שבועיים. החתונה תהיה באולם יוקרתי, כראוי למשפחות שלהם. הציפייה המקובלת היא לתת מתנה של לפחות 700 שקל, לפי ערך שתי המנות שם. לא נעים להגיד, אבל אנחנו שוקלים לוותר על ההשתתפות בגלל זה, כי אנחנו לא במצב כלכלי כל כך טוב. נמצא איזה תירוץ. מצד שני, יהיה לנו עצוב מאד לא להשתתף, אנחנו חברים כמעט עשר שנים. האם זה חייב להיות כך?

תשובה: 
זוכרים את ה"משלוחי מנות" של פורים? גם שם התגלגלנו לאיזו פנקסנות, לחשבונות. בואו נחפש שם את הפתרון, נלמד את העקרון. מאיפה התחיל המנהג של ההדדיות במשלוחי המנות? הגמרא (מסכת מגילה דף ז') מספרת על אביי ורבי חנינא, שהיו מחליפים ביניהם את הסעודות, וכך היו מקיימים מצות משלוח מנות. מדוע הם היו מחליפים סעודות? משום הם היו עניים מרודים. בקושי היה להם ממה לקנות לעצמם את סעודת היום, אז איך יקנו גם מנות למישהו אחר? הם מצאו פתרון. כל אחד ייתן את סעודתו לשני. אז מה הרווחנו? גם זה מחמם את הלב, מחבר לבבות. 

בכל חגי ישראל מודגשת החשיבות של שיתוף העני, הגר, היתום והאלמנה, החלשים בחברה, בשמחה. מי שלא יכול לקנות אוכל, יקנו עבורו, ישמחו אותו. אבל בפורים יש מצוה ייחודית נוספת. לא רק מתנות לאביונים אלא משלוח מנות. לתת לחברים שלא חסר להם. למה לתת? כי כך מחברים לבבות. המתנה בהגדרתה היא לתת משהו שלא מצפים לו, צ'ופר, לא צורך, יוזמה שמבטאת אהבה והערכה. כשהופכים את הנתינה למשהו שמצפים לו, למסגרת, הפסדנו את כל הרעיון. 

'משלוח מנות' במקור, לפני הטעות בהבנת הגמרא, זה לתת בלי לצפות לכל תמורה. הנתינה האידיאלית היא ליזום לתת למישהו אחר משהו שישמח אותו. זהו רעיון המתנה במקורות שלנו. נכון שבעבר היו מסייעים החברים כל אחד בחתונה של השני, אבל כל רעיון התחרות, הסחרור, המחויבות לסטנדרטים ההולכים ועולים, כל זה זר לערכי היהדות. 

איך נשבור את המעגל?

בפורים בשנה שעברה עמדתי ברחוב, כשלפתע נעצרה לידי מכונית, החלון נפתח, ומתוכו הוציא מישהו עם כובע ליצן ומסיכה, משלוח מנות ואמר לי שזה בשבילי. ביקשתי שימתין רגע כי אני לא מזהה. הוא אמר: "אנחנו לא מכירים. זה הרעיון. אני רוצה לתת למי שאני לא מכיר", והוא נסע מיד. אהבתי ואימצתי.

בשמחות של ילדינו, קבענו רף עליון. זוג שנתן מתנה גדולה, שלחנו לו חזרה כל מה שמעבר למאתיים שקלים, עם מכתב תודה על המתנה והתנצלות על מה שהחזרנו. אמנם אפשר לעשות כך רק בכיוון הזה, אבל גם זו עשיה חברתית שתניע את המערכת.

הגמרא חששה למצב הזה שיווצר, והיא מלמדת אותנו דרכי התמודדות דרך סיפורים. תמיד אנשים נמצאים במעמד כלכלי שונה. האם מישהו רוצה שהחברים שלו ייקבעו לפי רמתם הכלכלית? ''אמור לי כמה אתה מרוויח בחודש, ואומר לך אם אוכל להיות חברך''?? אם כן, לאנשים האלה ממילא לא הייתי בוחר להתחבר. ברור שגם למתנות לא יהיה ערך שווה, ואיך יתגברו על המבוכה? 

הגמרא מספרת כמה סיפורי משלוחי מנות, כדי להתמודד עם השאלות הללו. בסיפור הראשון, חכם עשיר שולח לחכם עני, והעני שולח לו בחזרה תודה כפולה, עם חידוש הלכתי, רעיון רוחני בלבד, כזה ש''אי אפשר לאכול אותו''. כלומר, אין הדדיות, ולא חייבת להיות הדדיות. 

הסיפור השני הוא על שני אמוראים (=חכמי התורה בתקופת התלמוד) שמאד חיבבו זה את זה, ובאופן טבעי רצה כל אחד לתת לשני משלוח מנות. לא כחשבון, אלא כנתינה מעומק הלב. הראשון היה חקלאי כל ימיו, כפרי ועני, שאחר כך נבחר להיות ראש הישיבה. זהו תפקיד מכובד וחשוב, אבל מכיוון שלא לקחו שכר על לימוד תורה והוראתה, הוא נשאר תמיד עני. השני, לעומתו, היה ראש הגולה, שזהו תפקיד מדיני פוליטי, והוא היה עשיר מאד. אף אחד מהם לא רצה לוותר על הנתינה לשני. ראש הישיבה שלח לראש הגולה משלוח מנות פשוט מאד, של תמרים וקמח מסוים. לעומתו שלח ראש הגולה "חזרה" לראש הישיבה משלוח יקר של ירקות נדירים, פלפל וזנגביל. המשלוחים בוצעו על ידי שליח בשם אביי, תלמיד של הראשון. אבל השליח הזה אינו שליח של פיצה או של הדואר, הוא שליח שמוביל את המשלוחים גם נפשית, הוא משקף ומרכך את הרגשות הטבעיים של כל אחד מהנותנים. יתכן שהוא הרגיש שיש לראש הישיבה אי נעימות לשלוח לאיש עשיר משלוח מנות כה דל, אז הוא אמר לראש הישיבה: מן הסתם ראש הגולה יגיד את המשפט העממי: "פעם חקלאי תמיד חקלאי". העשיר יודע שראש ישיבה זה לא מקצוע, ושחקלאי אוהב לתת מפרי אדמתו. הוא לא יעלה בדעתו איזושהי בקורת על כך שהמשלוח כה דל. אביי, השליח, הבין גם מה מתרחש בלב ראש הגולה העשיר. כעת הוא בוודאי חושב: 'שמא אגרום מבוכה לידידי ראש הישיבה, כשאשלח לו משלוח כה יקר, אולי הוא ירגיש לא נעים בזה?' ואביי מיד אומר לעשיר: העני בוודאי לא ירגיש איזו פחיתות במה שהוא נתן, למרות שהערך הכספי שונה לגמרי. הוא מן הסתם יגיד לעצמו: 'אני נתתי לו משלוח מתוק, לעומת המשלוח המר שהוא החזיר לי...' אלה אמירות ציניות שלא מתרחשות באמת, אבל אביי מציע לנו דרכי מחשבה טובה בכל נתינה. הוא יודע שזו נטייה טבעית להשוות, אבל הוא מציע פרמטרים שונים לגמרי מאשר ערך כספי. למשל, מתוק ומר. בדיחה, חידוד, משהו ששובר את כל המשמעות של הערך הכספי. אם הם באמת חברים – זה יעבוד. ואם כל החברות מושתתת על כסף, מי צריך חברות כזאת?

כעת נתרגם את אמירת הגמרא לשאלתכם: אם לא תגיעו, זה לא ייעצר בכך. אל תפלו למקום הזה. בפרספקטיבה – תצטערו על כך. לא יקרה דבר אם תגיעו לחתונה, ותתנו מתנה שוות ערך למנה במקום לא יוקרתי, כי אתם לא אחראים על כל שגעון בדור הזה, ותכתבו ברכה יפה, שתשקיעו בה מעומק הלב! אולי איזו מחווה אחרת, אתם מכירים אותו. הרי אינכם צריכים להיכנס לסחרור הזה בגלל מישהו במשפחה. והחבר הוא חבר אמתי, הוא בוודאי ישמח במאמץ שעשיתם להגיע, ולא יתחשבן איתכם על המתנה. את הברכה היפה, או המחווה היוצאת מן הלב, הם לא יהיו מסוגלים לזרוק שנים רבות אחרי שכבר לא יזכרו מי נתן כמה בחתונה. ומה תגיד הדודה המרכלת? אתם לא חייבים להיות חברים של הדודה...