האם שמירת מצוות דורשת מאיתנו לזנוח את ההיגיון?

האם אפשר להיות אדם הגיוני - ובכל זאת להאמין באלוהים? לקיים מצוות? 

רבים סבורים כי יש ניגוד עקרוני בין "דת" או "אמונה" לבין "היגיון" או "תבונה". ניגוד זה הוא למעשה אחת ההשקפות העתיקות ביותר על משמעות המושגים "אמונה" ו"דת". אחד מאבות הכנסיה, טרטוליאנוס (פעל בתחילת המאה השלישית לספירת הנוצרים באזור קרתגו, תוניס של ימינו), יכול אולי להיחשב הראשון לנסח השקפה זו. אמירתו המפורסמת "אני מאמין היות שזהו אבסורד" (Credo quia absurdum) מהווה עד היום מוטו של מאמינים רבים. 

הללו סבורים כי אמונה, מעצם הגדרתה, היא מושג המנוגד להיגיון. אמת ואמונה הם שני נתיבי הכרה שונים ומנוגדים. אדם יכול לבחור בדרך ההיגיון ולקבל בתור "אמת" רק מה שהוכח לפי כללי ההיגיון המקובל; בין אם מדובר בחשיבה מדעית, הנסמכת על הניסיון החושי והמתמטיקה, ובין אם מדובר בחשיבה פילוסופית מופשטת יותר. מנגד, אדם יכול לבחור בדרך האמונה, שאינה בהכרח סותרת את הראשונה, אך גם לא יכולה לנבוע ממנה. האמונה דורשת הליכה מעבר לקצה ההיגיון ואיזו התמסרות, "קפיצת אמונה", כפי שמקובל לכנות זאת בעקבות הפילוסוף והתיאולוג הדני, סרן קירקגור (1813-1855). קפיצה זו יכולה להתרחש בעקבות חוויה פנימית או בעקבות התגלות חיצונית, או משהו שנראה כשילוב של שניהם יחד. כך או כך, היא אינה ניתנת לשחזור בתור היגד הגיוני. היא אינה משהו שניתן להוכחה או להבנה. 

ברוח זו, רבים מבינים כי שמירת מצוות ביהדות, גם היא תוצר של פעולה דומה. איזושהי רוח נושאת את האדם לקבל על עצמו את האמונה, ללא כל היגיון, ורוח זו היא שמביאה אותו לציית לקול האלהים, כפי שהוא התקבל במסורת, ולקבל עליו את מצוות "הדת". גם כאן, השקפה זו מגדירה למעשה את טיבו של עצם המושג "דת". דת היא מערכת הפעולות והטקסים שאנשים מאמינים מבצעים על מנת לבטא את אמונתם. אין בכך היגיון, כמו שבאמונה אין היגיון, אבל מה לאמונה ולהיגיון? אלו פעולות שמעבר להיגיון. 

במקרה היהודי, אחד המקורות המרכזים להשקפה זו הוא מדרש על מצוות "פרה אדומה", שעליה נשמע בקריאת פרשת "פרה" בבתי הכנסת בשבת הקרובה. 

פרשת פרה אדומה פותחת במילים "זאת חוקת התורה". על מילים אלו אומר המדרש בכמה וריאציות את המילים: "חוקה חוקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה". כלומר, אין הסבר וסיבה המתקבלת על הדעת לאופן בו פרה אדומה מטהרת טמאים. אלוהים חוקק חוק בעניין וזהו, אין לנו לשאול שאלות. בהתאם לכך, רבים מסיקים  כי המצוות כולן הן דבר שאין בו טעם ואין בו היגיון, אך עלינו לקיים אותם רק כי כך ציווה האל. האמונה היא האבסורד והציות למצוות האל גם הוא אבסורד. אך האדם המאמין אינו מפחד מאבסורדים. הוא מאמין היות וזה אבסורד. 

אולם, אלה שלומדים ממצוות פרה אדומה על חוסר ההגיון במצוות שוכחים לקרוא את ההקשר הרחב יותר של דברים אלה. במדרש רבה, שהוא מקור דברי רש"י למעלה, מובאים דברים אלו בהרחבה במספר גרסאות, שאחד מהם הוא הסיפור הבא על רבי יוחנן בן זכאי:  

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: "אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים [מעשים אלו שלכם נראים כמו כשפים]: אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת". אמר לו: "לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך?". אמר לו: "לאו". –"ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית". אמר לו: "הן". אמר לו: "ומה אתם עושין לו?". אמר לו: "מביאין עיקרין [שורשים] ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת". אמר לו: "ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך – כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב: 'וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ', מזין עליו מי נדה והוא בורח". 

לאחר שיצא [אותו עובד כוכבים] אמרו לו תלמידיו: "רבינו לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?" אמר להם: "חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: 'חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי', דכתיב "זאת חוקת התורה".

מדרש זה מעניין מאד. בחלק הראשון שלו, מופיעה שיחה בין רבי יוחנן בן זכאי לפילוסוף (במדרש נאמר "עובד כוכבים" אך כך מכונים כל אלו שאינם יהודים בספרות חז"ל מפני אימת הצנזורה. אולם שאלתו מעידה על גישה פילוסופית דווקא ולא פגנית). אותו חכם בן אומות העולם תמה על העיסוקים המגיים כביכול של היהודים, ואומר לו, האם בכך עוסקת הדת שלכם, בכשפים? אם כן, זוהי דת שאינה הגיונית, דת של כשפים ולא של מחשבה צרופה. 

רבי יוחנן בן זכאי עונה לאותו חכם תשובה מפתיעה באקטואליות שלה, כזו שיכולה להניח גם את דעתם של אלו המחויבים עד תום למתודה המדעית. הוא עונה לו שזהו טיפול פסיכולוגי. מי שנכנסה בו "רוח תזזית", כלומר לקה בהתקף חרדה כל שהוא, עושים איזו פעולה שאמורה לרפא אותו, להרגיע אותו. בדומה לכך, גם מי שנכנסה בו "רוח טומאה", נדרש לפעולה כזו, שהיא היא הפעולה של התזת מי הפרה. 

אבל החלק המפתיע באמת אינה התשובה הסופר-הגיונית של רבי יוחנן בן זכאי, אלא החלק השני, שאלת התלמידים. תלמידיו של רבי יוחנן לא משתכנעים מהתשובה המדעית, ומבינים כי הוא בא לדחות את אותו חכם בתשובה שמתאימה להשקפת עולמו. הם ממשיכים וחוקרים: "לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?". אותנו אינך יכול לרמות. ולהם עונה רבי יוחנן את התשובה הנזכרת למעלה, אך מוסיף כמה מילים: "לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: 'חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי'". 

רבי יוחנן אינו אומר שהמצווה מנוגדת להיגיון. את זה הוא היה יכול לענות גם לפילוסוף ששאל אותו, ובכך לישב את דעתו. הוא אומר שהתורה אינה מגיבה למציאות אלא מעצבת אותה. המת אינו מטמא *מצד עצמו* והמים אינם מטהרים *מצד עצמם*. ההלכה אינה ביצוע כשפים. ההלכה היא הבניה של המציאות, יציקת משמעות בתוכה באמצעות הציווי. הציווי הוא זה שמייצר את הטומאה והוא זה שמסיר אותה, ובאמצעותו אנחנו חיים בעולם שמקבל משמעות לפי רצונו של האל, וכך המציאות כבר אינה רק המציאות הפיזית הפשוטה. לכן, אדם מאמין אינו נדרש לוותר על ההגיון שלו - אלא רק להבין כיצד הציווי מעצב את המציאות.