למה הדיאטה שלי אף פעם לא מחזיקה מעמד?

במשך 15 שנים מכובדות מחיי הייתי מאמנת כושר והדרכתי נשים לאורח-חיים בריא. ההתעסקות בנושא האכילה הייתה בלתי נמנעת, כי לא משנה כמה כושר יעשה אדם בחייו, אם הוא לא ישנה את הרגלי האכילה שלו יהיה לו קשה לראות תוצאות, הן בפן הבריאותי והן בפן האסתטי. 

שוחחתי עם מאות נשים ולמדתי מהן מה עבד להן יותר ומה עבד פחות. גם אני, בתור מי שעשתה תהליך כזה של שינוי אורח-חיים וירדה 10 ק״ג אחרי הצבא, למדתי על בשרי מה כן ומה לא, ובעיקר - איך עושים את זה נכון ומוצלח. 

שמעתי נשים שמדברות במושגים של ״אסור״ ו״מותר״ ו״שחור״ ו״לבן״, של ״אני גרועה נפלתי״ או ״אני אלופה, כי הצלחתי אבל אני מפחדת שמחר שוב איפול״. כמעט תמיד הגישה הזו לא הובילה אותן לתוצאות חיוביות אלא בעיקר הכשילה אותן. 

שמעתי נשים שניסו כל מיני שיטות שבהן סופרים ומודדים את האוכל וממלאים נתונים בטבלאות מבלי להבין למה, כמה ומה הן מכניסות לפה, וגם זה לא החזיק מעמד לאורך זמן. לרוב, הייתה ירידה זמנית במשקל ולאחר מכן עליה ב״ריבית דריבית״. 

כשאני בעצמי הייתה בתהליך הירידה במשקל מצאתי את עצמי מתנדנדת בין קיצון לקיצון: תקופות שאני בקושי אוכלת ומתאמנת 7-10 אימונים בשבוע ותקופות שאני מפצה על המחסור בפחמימות באכילה מרובה ומרגישה רע מאד עם עצמי. 

המסע הזה שלי ושל הנשים המדהימות שהכרתי, לימד אותי כמה עקרונות חשובים ויסודיים בתהליך אימוץ אורח-חיים בריא ובכלל בכל תהליך שינוי: איזון, למידה, הדרגתיות והקשבה פנימה.

כחלק מעיקרון הלמידה הגעתי אל הספר ״אנטומיה של הנשמה״ שמדבר על הפן הרוחני של האיברים והתפקודים של הגוף שלנו. כמובן, החלק שהכי תפס אותי בספר הוא החלק שהתייחס לאכילה. הספר מבוסס על דברים שרבי נחמן מברסלב אמר ויש בו התייחסות רבה לא רק למה שאוכלים אלא גם לאיך אוכלים. מה המטרה שלי עכשיו באכילה? על מה אני חושבת רגע לפני שאני מכניסה מזון לפה ועל מה אני חושבת בזמן שאני אוכלת? 

שמעתי פעם משהו יפה - שראשי התיבות של המילה מאכל הן: מה, איך, כמה, למה. ב״מה״ וב״כמה״ התעסקתי המון שנים וכך גם הרבה נשים שליוויתי בעבר ולא תמיד ההתעסקות הזו נשאה פירות. דבריו של רבי נחמן עזרו לי להכניס גם את ה״איך״ ו״למה״ לתוך המשוואה.

רבי נחמן אמר שעלינו לאכול במטרה להתרומם רוחנית ולקבל כוח להמשיך להשפיע טוב לעולם. הוא הבדיל בין אכילה רוחנית, כזו שמזינה גם את הגוף וגם את הנפש האלוקית שלנו, לבין אכילה בהמית, שאומנם מכניסה את אותו המזון לגוף אבל מזינה את הנפש הבהמית בלבד ובסופו של דבר, משאירה אותנו עוד יותר רעבים ממה שהיינו לפני הארוחה. על פי דבריו וכן גם על פי דברי הרמב״ם, מומלץ לאכול עד ל״כמעט״ תחושת שובע (דמיינו מד שובע שמגיע עד הספרה 10 ואתם אוכלים עד תחושת 7-8 במד השובע). אבל מה שחשוב כאן יותר הוא מה מתחולל בראש ובלב שלי רגע לפני האכילה ובמהלכה.

שמתי לב שהרבה נשים שנכשלו ב״דיאטות״ שניסו, ניגשו לאכול בלי יותר מדי מחשבה, כמו מנוהלות על ידי יצר-הרעב שלהן. הן אכלו ממה שבא ליד וממש תוך כדי הלעיסה חשבו על עצמן מחשבות מאוד לא טובות. בהקשר זה אמר רבי נחמן את הפסוק: ״ובטן רשעים תחסר..״ (משלי יג). המילה ״רשע״ היא ראשי תיבות של המילים - רצון של עצמי. כשאני כלואה בתוך הרצון העצמי שלי, בסיפוק תאוותיי המידיות ובהתעסקות בעצמי ורק בעצמי, אני תמיד נשארת חסרה ורעבה, גם אם אכלתי שתי מנות לאפה-שווארמה לארוחת צהרים. 

אז איך נעשה את זה נכון?

לקחתי את נסיוני האישי ואת דבריו של רבי נחמן והפכתי אותם למודל שיכול לעזור לנו לאכול בריא, לשנות הרגלי אכילה ולסיים ארוחה בתחושה טובה, רוחנית ומרוממת: לפני- במהלך - אחרי.

לפני הארוחה - לא נמהר מיד להכניס מזון לפה כי אנחנו רעבים. כמה חכמה היהדות שמבקשת מאיתנו לברך לפני האוכל ובעצם אומרת לנו: אל תאכלו על אוטומט, עצרו רגע, שאלו את עצמכם כמה שאלות. 

נשאל את עצמנו: מה המטרה שלי עכשיו? האם אני אוכלת מתוך תאווה רגעית או מתוך כוונה להתחזק, לקבל כוחות לעשות טוב לעצמי ולעולם?  זה בסדר גם לפעמים לאכול מתוך תאווה יצרית ורגעית אבל ההתכווננות הזו לפני האכילה עוזרת לנו להיות מודעים ולטהר את כוונת האכילה שלנו. היא עוזרת לנו גם לבחור במזונות יותר בריאים, כאלה שיתנו לנו באמת עוד כוחות ושמחה. 

במהלך הארוחה - בין אם החלטנו שאנחנו אוכלים עכשיו מתוך תאווה או מתוך כוונה רוחנית עמוקה יותר, בין אם בחרנו בקערת סלט או בחטיף שוקולד, בשלב הזה נבחר לחשוב על עצמנו דברים טובים במהלך הארוחה. לא נלקה את עצמנו על בחירות פחות מוצלחות, לא במהלך הארוחה. על פי דבריו של רבי נחמן, כשאנחנו אוכלים, אנחנו מכניסים לתוכנו גם את המזון וגם את המחשבות שאנחנו ״מאכילים״ את עצמנו בהן באותו הרגע. מומלץ שבזמן הארוחה נשב בנחת, לא נתעסק בדברים אחרים מלבד האוכל, ונהיה מרוכזים במזון, בטעם שלו, בחווייה שלנו ובעיקר בהזנה עצמית של מחשבות וכוונות טובות. אם אנחנו לא מרוצים מעצמנו וממה שבחרנו לאכול באותו הרגע, נשמור את השיח העצמי הביקורתי ומחלק הציונים לאחרי הארוחה. 

אחרי הארוחה - טוב שגם כאן נטהר ונכניס כוונה חיובית. נגיד תודה על המזון שאכלנו ונאחל לעצמנו להתחזק, לקבל אנרגיות טובות ושמחות מהמזון, ולהשתמש באנרגיות האלה כדי להשפיע טוב על עצמנו ועל אחרים. 

אכילה לפי מודל כזה, היא אכילה מודעת ובחירית (שיש בה בחירה) והיא מאפשרת לנו להתחבר כל הזמן למטרה גבוהה יותר. כאשר אנחנו יוצאים מה״רשע״ (הרצון של עצמנו) ומתחברים למטרה טובה שגדולה מאיתנו, הרבה יותר קל לעשות בחירות בריאות וטובות וליצור שינויים חיוביים ובלתי-הפיכים. 

שיהיה לנו יותר בתיאבון ופחות בתאווה,

יותר לשובע ופחות למחסור,

ויותר לנפש האלוקית, פחות לנפש הבהמית :)