איך לגשת לכתיבת קו"ח ולראיון אישי? על האיזון בין ענווה להערכה עצמית

אתם משוטטים באתר דרושים באינטרנט ופתאום זה קורה – נתקלתם במודעה למשרת חלומותיכם. אתם רוצים את העבודה, אין סיכוי שאתם מתכוונים לוותר על ההזדמנות הזאת. ובכן, לפני שיוצרים קשר צריך לכתוב קורות חיים. אתם יושבים מול מסך הוורד הלבן וחושבים מה להקליד. אתם מתחילים לכתוב על החוזקות שלכם, ועולה בכם תחושה לא נעימה. לא כל אחד נהנה לשבח את עצמו, לפעמים עולה בנו תחושה של גאוותנות מביישת. אך אין ברירה, רק אם נציג את הכישרונות שלנו באור הזוהר ביותר נוכל לתפוס את תשומת ליבו של הבוס שמאחורי המודעה. איך נקבל אחרת הזמנה לראיון?

בואו נניח רגע לתכליתיות המעשית, ונתמקד ברגש החצוי שמטריד אותנו. מה מקורו? מניין נובעת אי הנוחות שאנחנו חשים נוכח הגאווה?

אפשר לשער, שסיבה אחת לכך היא המודעות שלנו לסכנת ההתמכרות לתחושה הזאת. חכמת היהדות סבורה שגאווה מובילה לאובדן שיקול הדעת – ובכך גורמת לקבלת החלטות שגויה, שלא לומר הרסנית. כך למשל, המניע לניסיונו של המן להשמיד את היהודים נבע מגאוותו הפגועה, לאחר שמרדכי סירב להשתחוות לו. בסופו של דבר, המן נתלה על העץ כתוצאה מהחלטותיו. גם להיסטוריה יש שפע של דוגמאות לסכנות הגאווה. נפוליאון בונפרטה היה גאון צבאי, אך גדולתו שיבשה את דעתו עד שהוא האמין שהוא יצליח לכבוש את כל רוסיה, מהלך שהפך לכישלון הכי גדול שלו. איך גאון צבאי מקבל החלטה כה פזיזה? גאווה. באופן דומה, קשה לדמיין איך העולם היה נראה היום לולי היטלר היה מפתיע את רוסיה במבצע ברברוסה ומפר את הסכם השלום איתה. החלטתו, שנבעה גם היא מביטחון מופרז, הייתה אחת מנקודות המפנה במלחמת העולם השנייה, שהסתיימה במפלתו. 

חכמת היהדות מסכמת את יחסה לנושא זה במשפט חריף(מדרש תנחומא): ״...כל מי שהוא מעלה את עצמו, סופו לילך באש״. לכן, במסכת אבות נתנו עצה מעשית:״... אל תאמין בעצמך עד מותך״. אחד הפרשנים (יכין) מסביר כך:״ אל תבטח בעוצם חזקת הצלחתך ובעוצם חזקת צדקתך. דאשרי אדם מפחד תמיד. דשלמה נפל מכסאו בסוף ימיו...״. במילים פשוטות: לא משנה כמה אתה מצליח, אל תיתן לזה לעלות לך לראש – כי זה מה שיפיל אותך. אפילו שלמה המלך, שהיה חכם ועשיר מכל אדם וזכה להקים את בית המקדש הראשון - נפל בגאוותו ואפשר לנשים שלו להביא עבודת אלילים לארץ ישראל, מה שהביא בסופו של דבר לחורבן. 

אז בלי גאווה, הבנו. אבל מה עם הערכה עצמית? היהדות בהחלט מעודדת אותה. משפט אחר במסכת אבות אומר כך:״... ואל תהי רשע בפני עצמך״. בפירושו של רב עובדיה מברטנורא כתוב:״...והרמב״ם פירש, אל תהי רשע בעינך. כלומר לא תחזיק עצמך כרשע, שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי״. חוסר הערכה עצמית מוביל לייאוש ולביטול כל הציפיות שלאדם יש מעצמו, מה שמונע ממנו להתפתח ולהגיע להישגים. 

המתח שבין גאווה והערכה עצמית בא לידי ביטוי בפרשת השבוע הנוכחית. בפתיחת הפרשה, הכהנים מקבלים שתי הוראות משונות בנוגע לעבודת הקורבנות. ההוראה האחת: לקחת כמות מסוימת מהדשן (האפר שנותר מן הקורבן שנשרף בלילה) ולהניח אותה כתרומה למזבח. ההוראה השנייה: להחליף את בגדי הכהן המכובדים לבגדים פשוטים יותר, ולסלק את שאר הדשן למקום מיוחד מחוץ למחנה. נחמה ליבוביץ׳, פרשנית מומחית למקרא, טוענת ששתי הפעולות הללו מסמלות תנועות שונות בנפש – האחת של הערכה עצמית, והאחרת של שפלות וענווה. את הטענה הזאת היא מבססת על דבריו של הרב ש.ר הירש: "כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן, כרמיזה לעבודות היום הקודם ולזכרונן לפני ה׳ תמיד, כך לעומתה הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום יום המתחדש, גם התחייבותנו לקיום המצוות כחדשה בעינינו, וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה בעבר – אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום מתוך אותה שמחה...״. תרומת הדשן נעשית בלבוש מכובד, כי היא מבטאת את ההערכה העצמית על העבר שלנו. סילוק הדשן, בניגוד לכך, נעשה בבגדים מרופטים ובלויים, כפי שרב הירש ממשיך בהסברו:״... אין ללבוש גאות לכבוד הנעשה בעבר, והוא נדחק הצדה מפני המצווה החדשה שכל יום נולד דורש את קיומה״.

בספרו ״מוסר אביך״, הרב קוק לוקח את שתי התנועות הנפשיות הללו וטוען ששתיהן חיוניות. את מגמת הענווה הוא מכנה שמחה, ואת מגמת ההערכה העצמית הוא מכנה טוב לבב: ״...השמחה באה מצד הידיעה בעילוי ערך העבודה, שהיא למעלה ממדרגתו הרבה, וטוב לבב – מצד הידיעה שראוי לו לעבוד...״. איזון נכון בין שתי התפיסות הללו, שעלולות להיראות סותרות, מביא לתודעה מיוחדת: אמנם יש לי הערכה עצמית, אך אינני מתייהר ורואה את עצמי כשווה יותר מאחרים, ואינני מתייאש בגלל הפגמים וחוסר השלמות שלי. כאשר אדם מתנהל מתוך פרספקטיבה כזאת, הגאווה לא משפיעה עליו וגורמת לו להיכשל. אם נחזור לקונקרטיות של כתיבת קורות חיים וראיון אישי – אין רושם יותר טוב מזה שמשאיר אדם כן, שאמנם בטוח בעצמו אך איננו מתייהר.