מדוע אנשים שאינם מאמינים באלוהים בוחרים בכל זאת להתפלל?

האדם הוא יצור מתפלל. גם בעידן חילוני מובהק כמו זה שאנו חיים בו, אנשים אינם מוותרים כל כך בקלות על התפילה. ידוע לנו שהתפילה היא תמה מרכזית בשירי פופ, כמו גם בשירה גבוהה יותר. פרופ' אבי שגיא, חוקר מחשבה יהודית מאוניברסיטת בר-אילן, כתב ספר בשם "פצועי תפילה: תפילה לאחר מות האל", על הופעת מוטיב התפילה בשירה הישראלית. הוא מראה שם כיצד חשים משוררים חילונים צורך עמוק בתפילה, על אף שאינם חשים בנוכחותו של אלוהים, ומנתח שם את המובנים השונים שהללו מעניקים לתפילתם.  

אב הטיפוס של תפילות אלו, מהקטעים המפורסמים ביותר בשירה העברית (הרלוונטי מאד לימים אלו), הוא הפתיחה של "על השחיטה" לחיים נחמן ביאליק, שנכתב בעקבות פרעות קישינב:

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?

מילים אלו הן ללא ספק תפילה – תחינה מילולית הבוקעת מפיו של האדם. אולם מי הנמען שלה? חלק מהמצוקה שמבטאות מילים אלו, תפילה זו, היא חוסר הבהירות לאן ולמי הן מופנות. המשורר מפנה אותן בראש ובראשונה לשמים, למה שמעליו. אך מה הם השמים? האם סתם חלל אדיש וכחול וגדול? למה לפנות אל השמים? המשורר חושד שמא "יש בכם אל ולאל בכם נתיב" אלא שלמרבה הצער, הוא עצמו לא זכה לפגוש בו בעצמו. "אני לא מצאתיו"; "ליבי מת ואין עוד תפילה בשפתי". ולכן הוא מבקש: "התפללו אתם עלי!". אך לבסוף, הוא אינו מסתפק רק בבקשה מן השמים אלא זועק את תפילתו באופן ישיר בנוסח של שאלה המופנית לכל מי שמוכן לשמוע: "עד מתי, עד אנה, עד מתי?". 

מה ניתן ללמוד מתפילה זו? מדוע מרגיש האדם צורך להתפלל אם הוא לא מרגיש בנוכחותו של אלוהים בעולם? כיצד יתכן שמצד אחד אומר ביאליק כי "ליבו מת ואין עוד תפילה בשפתיו", אך באותה נשימה ממש הוא מתפלל כל כולו תפילה נואשת וקורעת לב?  

בתחילת ספרו של אבי שגיא הוא מביא את עמדת המלומד הגרמני האתאיסט לוודיג פוירבך (1804-1872), הרואה בתפילה פועל יוצא של האמונה: "המהות האחרונה של הדת מתגלית בפעולה הפשוטה ביותר שלה – תפילה". אם האדם מאמין – הוא מתפלל. אם נתבטא בשפה קצת יותר וולגרית, נאמר כי לפי עמדה זו, התפילה המסורתית משולה להגשת בקשה למערכת הבירוקרטית האלוקית. כמו שאדם מגיש בקשה להנחה בארנונה או לביטוח לאומי, כך הוא מגיש בקשות לאלוהים, שייתן לו חיים, ביטחון, פרנסה, זיווג, ילדים וכל שאר הדברים שהוא זקוק להם. 

מדבריו של שגיא נראה שהוא מקבל כי משמעה של התפילה המסורתית הינו כפי שפוירבך הבין אותה. הוא מזהה עמדה זו עם אמירתו של רבי נחמן מברסלב "ואמונה בחינת תפילה". אולם, הוא טוען כי למרות זאת, מושג התפילה שרד את היעלמות האמונה מליבות בני האדם. עובדה היא כי ביאליק מרגיש צורך להתפלל למרות שהוא מתקשה להרגיש בנוכחותו של האל (הוא אינו מזכיר את ביאליק, אך מביא דוגמאות רבות אחרות). מכך הוא מסיק כי החילון לא ביטל את התפילה אלא שינה את מובנה. מתפילה הנובעת מן האמונה היא הפכה לאקט של חיפוש אחר משמעות או בירור עצמי אקזיסטנציאלי מסוג זה או אחר. 

לדעתי, הצגת התפילה המסורתית כפעולה של הגשת בקשות לאלוהים שגויה. היא אינה נותנת דעתה על התוכן הממשי של התפילות המסורתיות (טענו כך לפני רבים וטובים. אחד האחרונים שבהם הוא ההוגה היהודי המודרני, הרי"ד סולוביציק). 

לתפילה המסורתית יש נוסחים קבועים ומבנה קבוע, והיא בהחלט אינה מורכבת רק מבקשות. הדוגמה שדרכה ניתן להבין זאת היטב הן תפילות השבת והחגים. תפילות אלו קודם כל אומרות משהו על טיבו של היום, על קדושתו וייחודו, ואז מכילות מעין בקשה שנוסחה הוא (יתכנו שינוים קלים לפי מנהגים) כך: 

רְצֵה בִמְנוּחָתֵנוּ. קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ. שִׂים חֶלְקֵנוּ בְּתורָתָךְ. שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבָךְ. שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתָךְ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת. וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלקינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ. וְיָנוּחוּ בָהּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ

תפילה זו אינה עוסקת בצרכי האדם ומצוקותיו אלא מבקשת שהיום יהיה נכון, כלומר שהוא יהיה כמו שהוא ראוי להיות. שבת צריכה להיות יום של קדושה ומנוחה, אז אנו פונים אל הקב"ה בתפילה ומבקשים שהיום אכן יהיה כפי שהוא אמור להיות.  

כל נוסחי התפילה שיש בידנו מקורם בחז"ל ולא במקרא. חז"ל אומרים שתפילות אלו הן תחליף לקורבנות, כאשר הקרבת הקורבן נקראת בלשונם "עבודה". התפילה היא "עבודת היום". עבודה זו אינה בקשת בקשות ממערכת החלוקה האלוקית אלא משהו אחר לחלוטין. 

אחת התפילות היחידות המופיעות בתורה שבכתב, במקרא, היא "ברכת כהנים". ברכה זו נאמרת עם חנוכת המשכן, ולפי דברי חז"ל, הכהנים היו אומרים אותה במקדש בכל יום עם "עבודת היום", כלומר עם הקרבת קורבן היום. נוסח תפילה זו הוא: 

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

עניינה של "הארת הפנים" של הקב"ה, העומדת במרכז ברכה זו, היא בדיוק מה שהתפילה עושה. העולם יכול להיות חשוך ואפל, חסר סדר, חסר צורה, חסר פנים. הוא עלול להפוך למקום מפחיד ומאיים. התפילה שלנו נועדה להאיר את העולם, להוריד אליו את השפע – כלשונם של המקובלים. 

במילים אחרות, התפילה אינה פועל יוצא של האמונה, כמו שאומר פוירבך, אלא היא היא האמונה. אמירתו של רבי נחמן, ש"תפילה בחינת אמונה" אינה זהה לזו של פוירבך אלא אומרת דבר אחר, כפי שמלמד עיון במקור: 

כִּי עִקַּר הַחִיּוּת מְקַבְּלִין מֵהַתְּפִילָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "תְּפִילָּה לְאֵל חַיָּי" ובשביל זה צריך להתפלל בכל כוחו כי כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּכָל כּחוֹ וּמַכְנִיס כּחוֹ בְּאוֹתִיּוֹת הַתְּפִילָּה אֲזַי נִתְחַדֵּשׁ כּחוֹ שָׁם בִּבְחִינַת: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ וְכוּ' כי אמונה היא תפילה (ליקוטי מוהר"ן ט).

לפי גישה זו, מה ששגיא קורה תפילה חילונית אינו שונה באופן מהותי מהתפילה המסורתית. נכון יותר לכנות אותה: תפילה בזמני חשיכה. זוהי תפילה שבוקעת מהאדם כאשר העולם מרגיש לו חשוך ביותר, והוא אינו מצליח לראות את הארת פניו של אלוהים. האדם מרגיש צורך לזעוק החוצה. הוא מרגיש, או רוצה להרגיש, שהוא לא לבד, שהוא לא הדבר המרגיש והחש היחיד בנמצא ביקום הזה. ולכן הוא מתפלל. התפילה היא אותה בקשה: האר פניך אלינו. שלח את האור שלך אל העולם, והראה לנו שהוא לא כזה חשוך כפי שנדמה לנו.