הצילו, הילדים שלי מוציאים אותי מדעתי!

״זה הגיוני שלפעמים הילדים שלי מוציאים אותי מדעתי?״ שאלתי את אמא שלי כמה חודשים אחרי שהפכתי לאמא לשני קטנטנים.

״את לא הראשונה ולא האחרונה״, ענתה לי אמי האהובה ומיד הרגשתי נורמלית ונשמתי לרווחה. ובכל זאת, הרגשתי שחסרים לי כלים. לא יכול להיות שכל ניסיון לצאת מהבית, להכנס לאוטו, לצאת מהאוטו ולהמשיך ליעד הבא, יהיה כרוך במסעות שכנועים וקמפיינים שיווקיים נחרצים.

יצאתי למסע.

התחלתי ללמוד, לקרוא ספרים, לעקוב אחרי מדריכות הורים ברשתות החברתיות ולקחת הדרכות אישיות. חלק מהעצות לקחתי, יישמתי וראיתי נפלאות, וחלק זרקתי לפח. אולם מה שהנחה אותי לכל אורך המסע הזה (שאני כמובן עדיין מתהלכת בו ) הוא "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״ (ספר משלי מ״ג), וככה אני רוצה לחנך את ילדיי. ככה אני רוצה שהימים שלי יעברו, לפחות בחלקם. בנועם, בשלום.

ככה הגעתי ללמוד על הגישה ההיקשרותית שהרחיבה לי את הלב ובהחלט הפכה אותי לאמא טובה יותר, או ליתר דיוק, גילתה בי את האמא הטובה שאני (גם כשאני יוצאת מדעתי).

הגישה ההיקשרותית לימדה מושג שנקרא: הרצון הנגדי. דבר חשוב ובריא שקיים בנפשו של כל אחד ואחת מאיתנו והוא מתחיל להראות את אותותיו סביב גיל שנתיים. הרצון הנגדי מופעל בנו כשמישהו מבקש מאיתנו משהו, והוא מעין מנגנון פנימי ששואל אותנו: היי, אתה באמת רוצה את זה? זה מתאים לך? זה נכון לך?

נכון שילד בן שנתיים לא יכול לענות לבד ובצורה נכונה על השאלות האלו, אבל המנגנון הזה הכרחי עבורו כדי שבהמשך חייו לא ילך אחרי כל מי שיבטיח לו סוכריה (וכשיגדל, ההצעות ישתדרגו). המנגנון הזה מאפשר לאותו ילד וגם למבוגרים שאנחנו, לעצור לרגע ולבחון את ההצעה שעומדת מולנו. בלי המנגנון הזה היינו נשארים בלי כסף בחשבון, כי היינו רוכשים כל מוצר שקופץ לנו בפרסומת ממומנת. בלי המנגנון הזה לא היינו יכולים לקיים מערכות יחסים בריאות, כי היינו מובלים אחרי כל בקשה של בני הזוג שלנו בלי להפעיל שיקול דעת.

כשהבנתי שהמנגנון הזה שנקרא רצון נגדי הוא בריא, חשוב והכרחי להתפתחותם של ילדיי. זה עזר לי להבין ולכבד קצת יותר את ההתנגדויות של הבן שלי (כמעט בן 3 היום) כשאני מבקשת ממנו לבוא להתקלח או להכנס לאוטו. אבל עדיין לא הפסקתי לצאת מדעתי, ולכן המשכתי ללמוד ולחקור כל זאת כשהמצפן שלי מכוון לדרכי נועם ושלום.

בהמשך המסע שלי קראתי את הספר: ״משחק ההתקשרות״ של ד״ אלטה סולטר, עליו המליצה מדריכת ההורים שלי, חני אוהד. כשקראתי את הספר, פיצחתי משהו: משחקיות זה שם המשחק.

איך משכנעים תרנגול להיות בנאדם 

יש לי שאלה אליכם -  מה יותר סוחף אתכם? לעבוד על דו״ח מלא נתונים ומספרים כדי להגיש למס הכנסה, או לשבת באיזה חוף אקזוטי ולשתות מיץ אננס ישר מהפרי?

התשובה ידועה מראש.

המוח שלנו דוחה רעיונות שמכבידים עליו, שמשעממים אותו, ש״צריך״ לעשות כי צריך, מבלי להבין לגמרי מה יוצא לנו מזה. זו הסיבה שגם אנחנו כמבוגרים נוטים לדחות משימות לא מלהיבות במיוחד כמו הגשת דו״ח למס הכנסה, שטיפת כלים או החלפת ארון חורף לקיץ. מה הפיתרון? למוסס את החסם הזה של המוח על ידי משחקיות. להפוך את ה״צריך״ ל״רוצה״, את ה-משעמם והאפרורי לכיפי וצבעוני, את ה״לא בא לי״ ל״כדאי לי״.

איך? ביצירתיות אינסופית. זה אמנם מאתגר ודורש הפעלה של כמה שרירים עייפים במוח, אבל זה הולך ומשתפר, וזה הרבה יותר מתגמל ממסע-שכנועים שכולל ויכוחים והרמת קול ולרוב יסתיים בבכי. 

הגישה הזו מזכירה לי את משל התרנגול של רבי נחמן. משל על בן מלך שהתעורר בבוקר והחליט שהוא תרנגול. הוא לא הסכים להתלבש או לאכול כאחד האדם ואף אחד לא הצליח לעזור לו. תרופות, עונשים ומיטב הרופאים לא הצליחו לרתום אותו להבין שהוא בן של מלך ועליו להתנהג בהתאם. היחיד שהצליח במשימה היה אדם תמהוני שהתיישב ליד הילד מתחת לשולחן ואמר לו: ״גם אני תרנגול, בדיוק כמוך״. הם דיברו, שיחקו והתנהלו כמו שני תרנגולים ובשלב מסוים, הציע לו האדם התמהוני להתלבש ולאכול כמו בן אדם אפילו שהוא תרנגול, והילד נענה לו והסכים. 

למשל המדהים הזה יש הרבה נמשלים, אחד מהם הוא אכן על חינוך ילדים. מבחינתי הוא אומר: ״תנסו לגשת אליהם מהעיניים שלהם, וכך יהיה לכם קל יותר לרתום אותם להתנהל ולהתנהג ממש כמו מי שהם - בני מלך, לא פחות מזה.

אותה משחקיות שלמדתי עליה בספר ״משחק ההתקשרות״ ניתנת להתאמה לפי גיל הילד וכאשר ניגש אליה, טוב שידריך אותנו פסוק מספר משלי: ״חנוך לנער על פי דרכו״. לדוגמה, אם הנער או הילד שלנו אוהב מכוניות, אז נוכל לרתום אותו לשתף פעולה דרך סיפורים ומשחקים עם מכוניות, כלומר, בשימוש בעולם התוכן שלו.

הנה כמה דוגמאות שאני משתמשת בהן עם הבן שלי, עוזיק בוזיק (כמעט בן 3), ולרוב אני משיגה שיתוף פעולה עם חיוך ומינימום מלחמות:

- לפני זמן המקלחת אני מסתכלת על עוז לראות עם מה הוא משחק. יום אחד הוא מאוד התלהב מכמה קולבים שהיו מפוזרים בחדר. שאלתי אותו: ״הם חברים שלך?״ והוא ענה לי: ״כן״ אמרתי לו: ״אתה רוצה שנלמד את החברים שלך איך להתקלח ואחר כך נספר להם סיפור לפני השינה?״ הוא נענה בהתלהבות גדולה, והלכנו להתקלח ביחד עם הקולבים.

- כשאני רוצה שנסדר את הסלון שמלא בצעצועים, באוטומט שלי אני רוצה להגיד: ״קדימה, צריך לסדר״, אבל אז אני נזכרת ברצון הנגדי וחושבת על פיתרון יצירתי: ״אני הקופסא של הצעצועים ואני מאוווווד רעבה! מי יאכיל אותי בצעצועים טעימים?״ תאמינו או לא, זה עובד לי ב-95% מהמצבים, גם כשניסיתי את זה עם ילדים אחרים וגדולים יותר. יש התגייסות מהירה ומלאת התלהבות לאסוף צעצועים ו״להאכיל״ את הקופסא או המגירה.

אפשר לתת עוד דוגמאות רבות, אבל הקו המנחה הוא להכנס לתוך העולם של הילד שלי ולרגע להיות ילדה בעצמי. הרי כולנו היינו ילדים, והילדים שלנו כאן כדי להזכיר לנו את זה ולאפשר לנו לפעמים לחזור להיות כאלה.

גם אנחנו, כמבוגרים, לא תמיד מתלהבים לבצע פעולות ש״צריך״ לעשות וזקוקים לתמריץ מרגש כדי לעשות אותן. גם לנו יש רצון נגדי שמופעל אינספור פעמים ביום, כדי לבחון האם אנחנו באמת רוצים את מה שהציעו לנו. ככל שנאפשר לעצמנו להתחבר למקום ה״ילדי״ הזה בתוכנו, נגלה מעיין נובע של משחקיות ויצירתיות. כך נזכה להתחבר לילד שלנו (הפנימי והחיצוני) ממקום של נועם ושלום, להדריך ולרתום אותו גם לפעולות פחות צבעוניות.

הרבי מלובביץ׳ אמר שהמבוגר קיים בחיי הילד כדי ללמד אותו מסגרת וגבולות, והילד קיים בחיי המבוגר כדי ללמד אותו לצאת מהם. תודה לילדים המתוקים שלנו שמוציאים אותנו מדעתנו ומאפשרים לנו לקנות דעת חדשה, צבעונית ומלאת חיות ומשחקיות.