מה דחף אותי להיפרד מהבחור שמתח עלי כל הזמן ביקורת?

לפני כמה שנים הכרתי בחור שכבר בדייט השני הרבה למתוח עלי ביקורת. הלב שלי אמר לי לא להישאר שם, אבל בראש שלי היו כמה קולות נוספים שאמרו לי: ״אולי אם תקשיבי לביקורות שלו, תגיעי רחוק. את באמת לא ׳מספיק׳, אז תלמדי ממנו וחכי שהוא יאשר שאת מספיק, ואולי ככה, יום אחד, תהיי מספיק״. המשכתי לצאת איתו לעוד דייט ועוד דייט, וככה כמה חודשים של קשר שגרם לי לדעוך ולהיות עצובה ובעיקר להרגיש כל הזמן ׳לא מספיק׳. 

עד ש… עד שיום אחד שמעתי שיעור שדיבר על הכנה רוחנית לפסח והזמין את המאזינות לנקות את הלב לקראת פסח. אחרי השיעור הזה הבנתי שהצעד הבא שלי הוא להיפרד מהבחור, והצעד מיד לאחר מכן הוא להיפרד מהקולות בראש שלי שמשאירים אותי במערכות יחסים כאלה.

אחרי הפרידה הזו מעולם לא הסכמתי להישאר יותר בקשרים או מקומות שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי. 

השיעור ששמעתי היה שיעור של עידית שליו, מורתי המופלאה ממנה אני לומדת על שיטת ימימה, ובו היא דיברה על ראשי התיבות של המילה חמץ.

ח- חייבת

מ- מוכרחה

צ - צריכה

היא הנחתה את המאזינות בשיעור השבועי שלה לחשוב על המקומות בחייהן בהן הן מחמיצות (מלשון החמצה וחמיצות) כי הן מתנהלות מתוך מחויבות, הכרח וצורך, ולא מתוך חיבור פנימי אמיתי. השיעור הזה פתח את עיני ולבי להבין שאני נמצאת במערכת היחסים הזו כי אני מאמינה שאני ״חייבת״ בן זוג לידי כדי לא להרגיש בדידות, על אף שהרגשתי מאוד בודדה בקשר הזה. האמנתי שאני ״מוכרחה״ להישאר עם אותו בן זוג כדי לקבל ממנו יום אחד אישור שאני ״מספיק״, והאמנתי לו שאני ״צריכה״ להשתנות כדי שהוא יהיה מרוצה ממני וגם הסביבה.

ברגע שהבנתי כמה האמונות והתפיסות שלי שגויות ומזיקות לי, החלטתי לעשות סדר פסח בלב ועזבתי. 

עברו כמה שנים ושכחתי מהשיעור ומראשי התיבות של המילה חמ״צ. כמה שנים לאחר מכן, שמעתי שוב את השיעור הזה כשהייתי בהריון עם הבן הראשון שלי, עדיין לא אמא, נזכרתי באותו סדר פסח שעשיתי אז בעבר בלב וחשבתי לעצמי: ״אוקיי, לא עושה דברים רק כי אני חייבת ומוכרחה וצריכה. נקודה. הנה, אני כשרה לפסח (לפחות בלב שלי)״. הרי זה מה שעשיתי אז - ״ניקיתי״ את הבחור, ״ניקיתי״ את המחשבות השליליות בתוכי, והנה כל המציאות שלי השתנתה לטובה. אבל לאחר כמה חודשים הפכתי לאמא והבנתי שלפעמים אין ברירה, לא תמיד אפשר לקום וללכת. לפעמים חייבים לעשות מה שחייבים לעשות. מוכרחים לעשות מה שמוכרחים וצריכים מה שצריך. איך אפשר לברוח מהחמ״צ הזה?

התהלכתי עם השאלה הזו תקופה ארוכה ואז שמעתי בשיעור אחר את ראשי התיבות של המילה כשר.

כ- כדאי לי

ש- שייך לי

ר- רצוי לי

אוקיי, אז אני צריכה להפוך את החמ״צ לכש״ר. ככה אני אנקה לפסח. 

היהדות מזכירה לנו בהרבה מאוד מקומות בתורה ובכתובים שעלינו לשים לב שאנחנו לא עובדים עבודה זרה. באחד משיעוריו של הרב ורשבסקי שמעתי שעבודה זרה היא גם עבודה שבה לא הכנסתי לב וחיבור. עשיתי פעולה אבל נעשיתי זרה לעצמי באותו הרגע. 

חג פסח שבפתח מבקש מאיתנו לשים לב למקומות האלה בהם אנחנו ״מנכרים״ את עצמנו ומוציאים את עצמנו מהמשוואה. במקומות האלה אנחנו פועלים רק כי חייבים, מוכרחים, צריכים. בלי שום לב. כדי לעשות שם סדר פסח, באותם המקומות, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הפעולה הזו כדאית לי, האם היא שייכת ורצויה לי. השאלות האלו יהפכו למצפן שלנו ולפעמים נגלה שהן מזמינות עבורנו עוד הרבה מאוד שאלות.

הנה דוגמה: אני קמה בבוקר לארגן את הילדים שלי למסגרות ואני בלחץ כי התעוררנו קצת מאוחר. ברגע הזה אני יכולה לשאול את עצמי אם הלחץ הזה שייך לי. אולי אני יכולה לבצע את אותן הפעולות בדיוק רק בלי להיות בלחץ? 

לאחר ששמתי את הילדים במסגרות אני רוצה ״להתנפל״ על הקפה והעוגיות הטעימות שמחכות לי בבית. וגם כאן, יש לי הזמנה לשאול אם אני בוחרת בזה כי אני חייבת או כי אני רוצה. אולי דווקא הבוקר אחליף את הקפה בתה בריא ואת העוגיות בכמה תמרים?

בשלב הבא, אני ניגשת לכתוב את המאמר הזה ומיד קופצת לי לראש המחשבה: ״את חייבת לסיים לכתוב אותו מהר כי את כזו משימתית. תסמני וי ותעברי מיד למשימה הבאה״. רגע! עצרי, מחשבה יקרה. את מצד החמץ או מצד הכשר? האם את שייכת אליי? אני רוצה לכתוב מאמר בנחת ולהיות שרויה באנרגיות חיוביות שיעברו אל הקורא וישפיעו עליו טוב. את לא רצויה לי. אנקה אותך עם המטאטא המטאפורי שלי.

התזכורות הללו עוזרות לנו להיות נוכחים, שמחים, ולהכניס את הלב שלנו לכל פעולה יומיומית שלנו. אבל מה עושים עם משימות שבאמת חייבים להיעשות ואין ברירה אחרת? אני ניצבת עכשיו מול ערימת כלים בכיור וממש לא מרגישה ששייך לי או רצוי לי לשטוף אותם. מה עושים עכשיו?

התשובה היא: הופכים את ה״חייב״ ל״כדאי״.

בספר דברים נכתב: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המוות... ובחרת בחיים?״ הפסוק הזה מתייחס גם לארועים גדולים ודרמטיים בחיינו אבל גם לפרטים הכי קטנים שבהם, כגון שטיפת כלים. אני יכולה לגשת למשימות שחייבות להיעשות מתוך עייפות וחוסר התלהבות כי ״חייבים״ או לבחור בחיים, בחיות, ולהפוך את המשימות האלה לכדאיות עבורי. איך? על ידי חיבור למטרת-על. 

אדם מחליט לפתוח עסק גדול. הוא יושב עם יועץ עסקי ובונה תכנית עסקית לחמש השנים הקרובות, שם נמצא החזון והחלום הגדול שלו שמפרט לפרטי פרטים איך הוא הולך להשפיע לטובה על העולם עם העסק שלו. ככל שהוא פורט את התכנית לפרטים קטנים יותר, כך הוא מגלה שהפעולות שיצטרך לעשות בשבוע הקרוב הן די ״אפורות״ ומשעממות: הגשת דו״ח למס הכנסה, יצירת טבלאות אקסל שיעזרו לו לנתח נתונים חשובים על העסק וביצוע של מאות שיחות טלפון לספקים פוטנציאליים. זה לא מלהיב בכלל. ב״זום אין״ לא תהיה לו שום מוטיבציה לבצע את המשימות האלה. אבל ככל שהוא ירבה להתחבר ל״זום אאוט״, למטרת-העל שלו, ככה הוא יתמלא במוטיבציה וירגיש כמה המשימות האלה כדאיות, שייכות ואפילו רצויות לו. מה שהיה לפני רגע חמ״ץ, יהפוך עבורו לכש״ר. 

אז איך מנקים לפסח?

מתחילים מהלב!

אני מכירה נשים שמנקות לפסח (ולא באופן מטאפורי) בהתלהבות גדולה ואני מאחלת לעצמי שאידבק מהן באותה ההתלהבות. אני בטוחה שאף אחת מהן לא מתרגשת לנקות אבק מהפינה המרוחקת מתחת לספה, אבל העובדה שהבית שלה יהיה נקי, כשר ומחודש לקראת החג מאוד מרגשת אותה.