למה בעלי לא מוכן לדבר איתי על נושאים רוחניים?

״כשאני ניגשת לדבר עם בעלי על נושאים רוחניים, הוא תמיד אומר לי: לא צריך להעמיק בכל דבר. אפשר שדברים יהיו גם קלילים…״ חברה שלי סיפרה לי ואז שאלה אותי: ״איך זה אצלך? עם כל העניין שלך ביהדות ורוחניות, בטוח את משתפת אותו בדברים כאלה..״ עניתי לה שכן אבל אין לי איזו ציפייה מיוחדת שהוא ישתתף איתי ב״נבירה לעומק״.  

היא הגיבה : ״אני רוצה שהוא יעמיק יותר.. יש לו המון פוטנציאל. שיממש אותו. אבל אין לו סבלנות לדיבורים האלה שלי״.

חשבתי כמה ימים על השיחה שלנו ואז נזכרתי ברעיון יפה מתוך פרשת השבוע, פרשת צו. באחד הפסוקים כתוב: ״ואם האוכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עונה תשא״. קראתי בספר ״עץ החיים הטובים״ שעל פי פירושי חז״ל הפסוק הזה מתייחס לכוונת הלב של הכהן כאשר הוא מקריב קורבן. אם בזמן הקרבת הקורבן הכהן ירצה לאכול ממנו, הוא למעשה פוסל את הקורבן. 

אומרים לנו ש״הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות״ והמשפט הזה כביכול מבטל את הכוונה הטובה אם התוצאה לא יצאה חיובית, אבל דווקא התורה מעמיקה ונותנת חשיבות מיוחדת לכוונת הלב בכל דבר שאנחנו ניגשים לעשות. אם כוונת הלב שלי טובה, דברים טובים יכולים לצאת מהפעולות שלי. אם כוונת הלב שלי לא לגמרי מדויקת או מזוככת, אני עלולה לפגוש בהתנגדות בחוץ.

אחרי שנזכרתי ברעיון הזה שלחתי לחברה שלי הודעה. שאלתי אותה: ״תגידי, כשאת מבקשת ממנו לממש את הפוטנציאל שלו על ידי העמקה, אולי בין השורות את קצת מבקשת ממנו להשתנות?״ אני בטוחה שאם הייתי לידה היא הייתה מחייכת כמו מי שנתפסה על חם. אני מכירה אותה. אני מכירה גם את עצמי, אני יודעת שגם אני ״חוטאת״ בזה לא פעם כשאני ניגשת לדבר עם בעלי. המילים אומרות דבר אחד, אבל הלב מתכוון לשנות ולתקן את הצד השני, וכל זה במסווה של ״אני רוצה את ה-הכי טוב בשבילך״. 

כמובן שכולנו רוצים שיהיה טוב לבני הזוג שלנו ולסביבה שלנו, אבל מי אנחנו שנקבע מה טוב יותר או פחות לאחר?

הצעתי לחברה שלי הצעה. ״אולי לפני שאת מדברת איתו, במיוחד על נושאים כאלה של רוחניות שמעוררים אצלו איזו התנגדות, תשאלי את עצמך מה הכוונה שלך״. והיא ענתה לי תשובה כל כך יפה: ״בקבלה קוראים לזה - לפעול מ… ולא לפעול אל...״ כלומר, לשים לב שאנחנו פועלים בחיינו מתוך כוונה להשפיע טוב על אחרים, ולא מתוך כוונה לשנות אותם.

איך נראה ההבדל בין השניים?

כשאני פועלת מ… אני עוצרת לפני שאני מדברת עם הצד השני ומבררת מה הכוונה שלי. אני מתעסקת בי ולא בצד השני.

כשאני פועלת אל: אני ״שולפת״ על אוטומט כל מה שאני רוצה להגיד לצד השני והמיקוד שלי הוא בו. 

כשאני פועלת מ… אני יכולה להציע הצעה לצד השני, אבל אני לא מתעסקת במה שהוא יעשה איתה.

כשאני פועלת אל: אני מתרגזת ומתבאסת כשהצד השני לא מקבל את העצה שלי.

אנחנו לא יכולים לתקן אף אחד חוץ מאת עצמנו ונראה שמשתלם יותר לפעול מ… מאשר לפעול אל…

אז איך נוכל לעשות את זה בהצלחה?

1. לא על אוטומט: עוצרים לפני שניגשים לשיחה עם הצד השני ומבררים עם עצמנו מהי כוונת הלב שלנו. נשאל את עצמנו: מה אני ארוויח מהשיחה הזו? מה אני רוצה שיקרה בעקבות העצה הזו?
2. ענווה: אם גילינו שהכוונה שלנו היא להיטיב לצד השני, נסכים עם עצמנו שאנחנו לא יודעים באמת מה הכי טוב עבורו, ולכן אנחנו יכולים רק להציע. דמיינו שכל צד בשיחה הוא בית ויש לו דלת משלו. לא מתפרצים לדלת סגורה. מבקשים רשות להכנס, ואם קיבלנו רשות, נשאיר את העצה שלנו ונצא. 
3. עין טובה: כמו שאנחנו בטוחים שיש לו מה להשתפר וללמוד מאיתנו, ככל הנראה  גם לנו יש מה להשתפר וללמוד ממנו. נחפש נקודה טובה שאנחנו יכולים לקחת מהצד השני. 

״אז מה את אומרת, תיישמי?״ שאלתי אותה ובעצם גם שאלתי את עצמי.

 ״אני אנסה״, היא ענתה לי, ואז המשכנו לנבור לעומק ביחד. דיברנו על פרשת השבוע, על כוונות טובות, על קבלה ועל ענווה. הגענו למסקנה שאדם רוחני הוא לא רק אדם שמדבר ״דיבורים רוחניים״, אלא גם כזה שפועל בהתאם לאמונות שלו. הבנו שהכוונות הטובות חשובות, אבל היישום והפרקטיקה חשובים לא פחות. אולי לבני הזוג שלנו אין הרבה סבלנות ל״נבירות רוחניות״, אבל הם הרבה יותר מעשיים ואנחנו הרבה יותר ״דברניות״. 

מזל שאנחנו חברות, הדלת שלנו פתוחה זו לזו בנושאים כאלה תמיד, ובזכות זה נולד מאמר חשוב על כוונות טובות :)

תודה חברה שלי!