אני קם בבוקר כאילו לא ישנתי! מה עושים?

שאלה: 

אני קם בבוקר ולא מצליח "להתניע". קם עייף, מרגיש כאילו לא ישנתי, מוטרד, כאילו לא באמת הייתה הפסקה מאתמול. איך שאני פותח את העיניים בבוקר, רובץ עלי איזה הר. אני נזכר באותן דאגות, בעומס הבעיות והמשימות. למה זה קורה לי? מה אפשר לעשות?

תשובה: 

דמיין שאת נכנס לאתר מאובטח, שם מוכרחים להפקיד טלפונים בכניסה. אתה רואה מאחורי הפקיד מאות, אולי אלפי טלפונים. קיבלת תג הפקדה, מספר. אתה יושב בכנס, וליבך קצת כבד עליך, יש בו איזו דאגה. אתה מזהה בתוכך פחד מוזר: ''הפקדתי את כל עולמי אצל פקיד שאיני יודע מיהו. ואולי בכלל הטלפון לא יחזור? אולי יתנו לי בטעות טלפון של מישהו אחר? ומה אם אני מאבד את הפתקה עם המספר? טוב, סתם דמיונות, מה עובר עלי? למה אני נכנס לסרטים כאלו?''  

אחרי המון טיפולים, בדיקות וניסיונות, זוג נקלט בהפריית מבחנה. הם מאושרים, ממתינים, עוקבים אחרי התפתחות העובר. העובר מועבר לרחם, האישה נושאת אותו 9 חודשים, הלידה נפלאה, הכל עובר בשלום, עד ש...הם מגלים שחלה טעות במבחנות. הילד הזה הוא לא שלהם! תסריט דמיוני? לצערנו, נוכחנו לדעת שלא. יש מכון גדול שהוקם לפני כמה עשרות שנים כדי לפקח ולמנוע טעויות כאלה. אין מערכת שאין בה טעויות. בבית חולים אנשים מתים בגלל טעויות אנוש של החלפת תרופות, בגלל רישום לא מדויק ע"י רופאים ואחיות, מתוך עייפות או שגרה.

במקורות היהדות מתוארת השינה כהפסקה של ממש, שינוי רדיקלי מהפעילות בשעת הערות. בלשון הציורית של חז"ל, אדם מפקיד את נשמתו אצל הבורא ללילה, בכל לילה. בבוקר הוא יקבל אותה חזרה. העולם המודע והמסודר יוצא לחופשה אמתית, מה שכנראה לא כל כך קורה אצלך. אנחנו זקוקים למנוחה מהדאגות, להפסקה אמתית לטובת חשיבה מחודשת. אנחנו זקוקים להפרד מהחוויות הרבות שעברנו במשך היום, אחרת נהיה מוצפים רגשית, כמו גלים שאינם פוסקים, ושוטפים, חלילה את הנפש. אנחנו מוכרחים לסגור מעגלים שפתחנו במשך היום. מחר יום חדש. חדש באמת!  בלעדי התהליך הזה, אתה לא נותן ליום החדש הזדמנות. 

בא נזרום עם הדימוי הזה של הפקדת הנשמה. הרי כמוך יש עוד מיליוני אנשים שמפקידים את נשמתם בכל לילה. בכל מערכת יש מוטציות, שינויים לא צפויים, טעויות. תאר לעצמך שבוקר אחד אתה קם, ואתה מרגיש שאתה זה לא אתה. משהו מאד מוזר. אתה מרגיש שקיבלת בטעות נשמה של מישהו אחר! כמו בדוגמא של הטלפונים, קיבלת טלפון חזרה, אבל כל האינפורמציה של מישהו אחר. אוי, זה ממש נורא! זה בלתי אפשרי! למה? אולי החיים שלו טובים יותר? אתה לא מוכן להחליף, אפילו את הצרות שלך, עם אלה של אדם אחר! אני לא לגמרי יודע מי אני, מה חיי, בקושי סגור על ייעודי ותפקידי, אבל כשפתאום מפילים עלי חיים של אחרים – זה כבר בלתי נסבל. אין מצב! לא מסוגל!

כותב רבי צדוק הכהן מלובלין, אחד מגדולי ההוגים בתנועת החסידות, וביהדות בכלל, לפני כמאה וחמישים שנה (בספרו "רסיסי לילה", ג'), שבעניין הזה אתה יכול להיות רגוע לגמרי. זה לא יקרה לעולם! הוא מצטט את המדרש על ספר התהלים (שוחר טוב כ"ה) על הפסוק במגילת איכה "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – שלא-לוהים יש נאמנות מוחלטת, לא אנושית, וללא הטעויות הרגילות שיש בטבע, והוא תמיד יחזיר לך את נשמתך שלך בכל בוקר. אם צריך לציין דבר זה, אומר המדרש, משמע שהייתה אפשרות אחרת, וזה רק הגיוני. 

זה יכול להיות רעיון לסרט בדיוני לגמרי, שאנשים קמים בבוקר עם נשמות שאינן שלהם, מבולבלים, ורק אחרי שהם מבינים את הטעות, הם מתחילים לחפש את מחלקת האבדות של הנשמות, ואיפה אפשר להתלונן. זה יכול להיות מרתק לדמיין את זה, אבל רק כדי להבין כמה זה נפלא שזה לא יכול לקרות! סרט 100% בדיוני!

להפקיד את הנשמה זה להרפות שליטה ואחיזה, לשחרר, לתת אמון. הגמרא אומרת -"שינה אחד מששים ממיתה" (ברכות נ"ז:). כלומר, השינה היא קצת כמו מוות, ובכל בוקר יש לנו קצת "תחיית המתים". מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהשינה שלנו תהיה באמת הפסקה? אנחנו צריכים להיות בתודעה כזאת. לא ''ליפול לשינה'' אלא "ללכת לישון"! לא לצנוח על הספה או על המיטה מרוב עייפות, אלא להתכונן לשינה, לעשות תהליך! אנחנו סוגרים מעגלים, נפרדים מהיום ומאורעותיו. אנחנו מצטערים קצת על מה לא הספקנו, על מה שהחמצנו, ואנחנו אומרים תודה ושמחים במה שכן הצלחנו. אנחנו עושים מעין "חשבון נפש" יומי עם עצמנו ועם סביבתנו. המנהג הזה נקרא "קריאת שמע על המיטה". זהו קטע קריאה שנפתח באמירה משלימה ומפוייסת: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי...". אני לא הולך לישון עם כעס או מריבה! אם אחרים פגעו בי – זו בעיה שלהם, לא שלי. אני אלך לישון נקי, וכך גם אקום נקי. בקטע הזה נאמר גם הפסוק "בידך אפקיד רוחי...", מתוך אמונה רגועה שהשינה תוכל להיות גם עמוקה, הפסקה אמתית, וגם הקימה תהיה התחדשות מלאה. כשהולכים לישון עם כמה דקות של תהליך פרידה וסגירת מעגלים, השינה תהיה עמוקה יותר, וגם הקימה תהיה אופטימית.

כשאתה קם בבוקר, ופתאום נופלות לזיכרונך כל הצרות, עוד כשאתה במיטה אתה פותח את היום עם תפילה-אמירה קצרה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"! אתה אומר לעצמך – נכון, אני זוכר אתכן, צרותי, לא הלכתן לשום מקום, אבל יום חדש יוצא לדרך, מבט חדש, בפרופורציות של בוקר ולא של לילה ועייפות. עם מלוא הבטחון שאני בידיים טובות – אני אצליח להתמודד עם הכל. אני נותן אמון באדם, בא-לוהים, בעולם, אני נותן צ'אנס ליום החדש שיגיע.

הנה דוגמא מקורית לתהליך פרידה מיום: שאלתי אישה בת מאה מהו הסוד שלה לאריכות ימים. היא השיבה: בכל לילה לפני שאני הולכת לישון, אני אומרת לא-לוהים: ''תודה על היום שנתת לי. יש לי בקשה צנועה מאד: האם תוכל, בבקשה, לתת לי רק עוד יום אחד?'' ובלילה הבא, אחרי שקיבלתי ממנו את מבוקשי, אני אומרת לו בכוונה גדולה: ''תודה על היום שנתת לי. אפשר בבקשה רק עוד יום אחד?'' וכן הלאה בכל לילה...