האם השנה, סוף סוף, יום הזיכרון לא יהיה צמוד ליום העצמאות?

יום העצמאות מתקרב. כמו אורח שנוי במחלוקת, מהסוג שאתה יכול או לאהוב או לשנוא, אך בשום אופן לא להישאר אדיש אליו. נכון, הסיפור הזה לא חדש, אך השנה אי אפשר יותר להדחיק. למה קיבלו החלטה כל כך לא מתחשבת, להצמיד את יום העצמאות ליום הזיכרון? האם זה נבע מגסות רוח כלפי משפחות השכול, שפצען המדמם לעולם לא יגליד? כשמביטים אחורה על ימי תקומתה של המדינה הצעירה, נוצר הרושם שבאמת לא השקיעו בכך מספיק מחשבה. בשנה הראשונה שלאחר מלחמת העצמאות, לפי עדותו של הרב שלמה גורן (שהיה הרב הצבאי הראשי), הוא פנה שוב ושוב אל הרמטכ״ל בבקשה לקבוע יום מיוחד בשנה לזכר חללי ישראל - אך הרמטכ״ל ושרי המדינה היו עסוקים בעניינים דחופים יותר, ולא נתנו לו מענה. כשיום העצמאות הראשון התקרב, והרב גורן ראה שהשנה עלולה לחלוף מבלי לציין את הגיבורים הנופלים, הוא קבע שמכורח הנסיבות יום הזיכרון יתקיים סמוך ליום העצמאות.

גם אם אכן כך התקבל הדפוס הבעייתי של הצמדת החגיגה והאבל, יש עדויות לכך שבלי קשר להחלטה (שבהתחלה לא כל הציבור היה מודע אליה), במקומות רבים ברחבי הארץ החליטו להזכיר את הנופלים ביום העצמאות. אמנם רק ביום העצמאות השלישי יום הזיכרון נקבע באופן רשמי בד׳ באייר, אך עוד לפני כן נטעו עצים וארגנו תחרויות שונות לזכר הנופלים בבוקר, סמוך לחגיגות השמחה.

מכאן נראה שלעם ישראל יש נטייה מוזרה: לתבל שמחה בעצב, ועצב בשמחה. הפצעים של יום הזיכרון הכי טריים לנו, כמובן; קל יותר לחוש את הכאב של המלחמות האחרונות מאשר את הסבל שעברנו לפני מאות ואלפי שנים – אך אם היינו יכולים לחוש את הכאב ההוא באותו אופן, כנראה שהיינו מוטרדים לא פחות מהרבה מועדים אחרים בשנה. המנהג לשבור כוס בחתונה מלווה בצרחות התרגשות ושמחה – אך למעשה זהו סמל שנועד להזכיר לנו את היגון של חורבן בית המקדש. אכילת המרור בפסח מזכירה לנו את העבדות וההתעללות שחווינו במצרים. מי שלומד את מסכת ברכות בתלמוד – יופתע לגלות שחתונות והלוויות מעורבבות יחד בכל הפרקים. מאיפה בא לעם היהודי דפוס נפשי מזוכיסטי שכזה?

 בתפילת השחרית, כשמברכים על האור, אומרים:״... יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל״. אולם, הפסוק המקורי שממנו לקחו את הברכה, כתוב כך (ישעיה):״ יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה׳ עושה כל אלה״. בתלמוד שואלים מדוע החליפו את המילה ״רע״ ב ״הכל״, ומסבירים שעשו זאת כדי לדבר ב ״לשון מעולה״. אמנם זאת תשובה מסתורית למדי, אך ניתן לראות בה רמז להשקפת העולם היהודית. כאשר מפרידים את הרע מהטוב – הרע נשאר תלוש וחסר משמעות. אולם, כאשר אנחנו מחברים אותו אל הטוב, אנחנו מקבלים פרספקטיבה רחבה יותר, יותר כוללת, שבתוכה יש לרוע תפקיד מהותי במימוש הטוב. בהמשך, התלמוד מוסיף ואומר שבכל הברכות של היום צריך להזכיר את הלילה, ובכל הברכות של הלילה צריך להזכיר את היום. וכך, גם בערב מברכים ״גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור״. המשמעות היא, שכשם שאנחנו זוכרים את העצב בשעת החגיגה, כך אנחנו זוכרים את התקווה בשעת הייאוש. החכמה היהודית לא רואה את המציאות באופן דיכוטומי, היא לא מתעלמת או מדחיקה את הכאב הכרוך בניצחון. חגיגת העצמאות לא תהיה כנה אם נתעלם מן המחיר הכבד שהיא גבתה מאיתנו. אך בזכות הכנות החודרת הזאת, היהדות גם מעולם לא מאבדת תקווה – אין לה ספק שבסוף הגלות הארוכה תמיד תחכה ישועה, בסוף המלחמות יבוא השלום, ובסוף הלילה תמיד יאיר אור. דוגמא לכך אפשר למצוא בתלמוד, בטענה לפיה זמן התפילה האידאלי בשחרית הוא בשעת ״הנץ החמה״, כאשר השמש מתחילה לנצנץ ולהתגלות בחשיכת הבוקר.

התופעה של הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות, לפיכך, אינה מקרית – היא מושרשת בגנטיקה התרבותית שלנו. ההצמדה הזו השנה תהיה כואבת במיוחד, אך היא יכולה גם להיות כנה מתמיד. בתפילת הקדיש של יום הזיכרון, אנחנו מעלים את זכר הנשמות של האנשים שאיבדנו, ומכנסים אותם יחד, בפסקה מצמררת וקצרה, המביעה את הביטחון שלנו בכך שאמנם החללים אבדו מן העולם הזה, אך הם לא מתו לשווא. הם מתו למען הבאת האור שבעולם, ״קידוש השם״ בשפת החכמה היהודית, כדי להביא ״שלום עלינו ועל כל ישראל״. השידוך של האבל והשמחה הוא אכן צורם, אך בסופו של דבר – זאת הדרך היהודית לומר תודה.