האם החירות שאנחנו חוגגים בפסח היא אותה חירות שהעולם המודרני מקדש?

מאז ראשית המודרנה, ניתן לשמוע לא מעט הכחשות לניגוד שבין דת לחופש. פרשנים נמרצים הוציאו מהבוידעם את אזכורי החירות במקורות הדתיים, וניסו לשכנע בלהט כי קבלת סמכות הדת היא-היא החירות. אולם מושג החירות של חז"ל והמקורות היהודיים אינו זהה למושג האוטונומיה המודרני

אם נצטרך להעמיד את כל תורת המוסר העכשווית על רגל אחת, ערך אחד, יהיה זה כנראה ערך החירות. החירות היא הערך הקדוש ביותר בחינוך המערבי בן-זמננו. היא חשובה מן הכל. שוויון, שמשמעו המעשי מלחמה באפליה, עלול להתחרות לעיתים עם ערך החירות. אולם, גם הוא שואב למעשה את תוקפו מן החירות עצמה. אפליה היא צמצום של האדם ולפיכך שלילת חירותו. כך לדוגמה, המלחמה לשוויון זכויות לנשים, שבשמה מצמצמים לפעמים את חופש העיסוק או ההתאגדות, נעשית על מנת לאפשר לאישה למקסם את חירותה. השוויון שאותו מנסים להשיג במלחמה באפליה, הוא שוויון במידת החירות של כל בני האדם. 

אולם, מהי בדיוק חירות? על מה אנו מדברים כשאנו מדברים על חירות? 

משמעות אחת חשובה ומידית של החירות הכה יקרה לאדם המודרני, היא חירות מסמכות עליונה שתאמר לאדם מה מותר ומה אסור. במילים אחרות, חירות מאלוהים. 

בפילוסופיה המודרנית, השתעבדות אל הסמכות הדתית מכונה "הטרונומיה" ("הטרו" – חיצוני; "נומוס" – חוק. הטרונומיה – חוק שמגיע מבחוץ). המצב של החירות, לעומת זאת, מכונה "אוטונומיה", כלומר מצב שבו האדם נשמע לחוק שמגיע מתוכו בלבד. האדם הוא המחוקק של עצמו. החינוך הנגזר מקו מחשבה פילוסופי המגנה את ההטרונומיה ומשבח את האוטונומיה הוא כזה שרואה פסול בכניעה למצוות הדת ומעלה בבחירות הנובעות מהסכמה פנימית.

חשוב להדגיש: קבלה של עמדה מוסרית המהללת את האוטונומיה אינה מחייבת עזיבה של אורח החיים הדתי. יתכן שאדם ירגיש הזדהות עם אורח החיים הדתי ויבחר לשמור מצוות, את כולם או את חלקם. במקרה זה, מקור הסמכות יהיה הוא עצמו ולא אלהים, ועל כן אורח החיים הדתי ייחשב לבחירה אוטונומית שראוי לכבד. החירות מאלוהים אין משמעה עזיבתו אלא חופש מכבליו. 

לאור אידיאל זה, הרווח מאד מאד בחינוך בן-זמננו, ראוי לכבד כל דרך חיים כל עוד אינה נובעת מכפייה חיצונית אלא מבחירה פנימית, אוטונומית, של האדם. ברמת העיקרון, ההתנגדות להטרונומיה אינה התנגדות רק לכפיפות לאלוהים בלבד אלא גם לחינוך האוסר על האדם לבחור באורח חיים של שמירת מצוות. בשני המקרים, האדם אינו חופשי לבחור לעצמו את דרך חייו, להיות המחוקק של עצמו, אלא דרכו ניתכת עליו מלמעלה, מצו חיצוני, הטרונומי. 

למרות האמור, בפועל המשמעות המרכזית של החירות האוטונומית היא חירות מהדת. אפילו משטרים שכפו חינוך חילוני ואסרו פעילות דתית, כמו המשטר הקומוניסטי, עשו זאת בשם עקרון האוטונומיה. הם פעלו מסברה שכל עיקרה של הדת הוא כפייה. ויש היגיון מסוים במהלך זה – ללא עיקרון השעבוד לסמכות האל, הממסד הדתי מתרוקן מתוכנו. בארצות אחרות, ליברליות יותר, השלטונות אפשרו ממסד דתי על אף קבלת עקרון החירות האוטונומי, אך נזהרו מאד שלא יהיה כל ביטוי פוליטי לסמכות הדת. הדת נתפסה כדבר לגיטימי כל עוד הייתה יכולה להינתן לה הצדקה בתור בחירה אישית וחופשית של האדם, כלומר, כל עוד לא עמדה בסתירה לעקרון האוטונומיות.

במידת מה, מאז אמצע המאה ה-19, העיקרון המרכזי של המשטרים במערב היה עיקרון זה: חקיקה עצמית של האדם על עצמו, המשחררת אותו מכבלי הדת. הרעיון של הדמוקרטיה הוא למעשה הרחבה של עקרון האוטונומיה אל השדה של המשטר הפוליטי. אם כל אדם הוא המחוקק של עצמו, הרי שהשלטון האידיאלי הוא שלטון שבו בני האדם שולטים על עצמם באופן משותף, והדרך לעשות זאת הוא לכאורה המנגנון הדמוקרטי. לפיכך, הפרדה בין דת ומדינה, במובן של שלילת הלגיטימיות של סמכות הדת, היא מאפיין אינהרנטי למשטרים דמוקרטיים. 

מאז ראשית המודרנה, ניתן לשמוע לא מעט הכחשות לניגוד זה שבין דת לחופש. פרשנים נמרצים הוציאו מהבוידעם את אזכורי החירות במקורות הדתיים, וניסו לשכנע בלהט כי קבלת סמכות הדת היא היא החירות. בהקשר היהודי, אמירות כמו "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה" או המדרש "אל תקרי חרות (מלשון חריתה) אלא חירות" ביחס לאותיות החקוקות על לוחות הברית, משמשים לא אחת דרשנים כדי לומר שהיהדות אינה מנוגדת לעקרון החירות. אולם, אם פרשנים אלו טוענים כי התורה מחנכת לאוטונומיה אנושית הם חוטאים לדעתי באנכרוניזם. מושג החירות של חז"ל והמקורות היהודיים אינו זהה למושג האוטונומיה המודרני. התורה מצווה על "קבלת עול מלכות שמים". הקב"ה הוא מלך העולם. הקבלה של מצוותיו היא חובה, עול, ולא עניין וולונטרי המקבל את הלגיטימיות שלו מאישור פנימי של האדם עצמו, כלומר מהאוטונומיה שלו. 

עם זאת, אין להכחיש כי החירות היא ערך מרכזי במסורת היהודית. הסיפור המכונן שלנו הוא יציאה מבית עבדים. מה אפוא בין החירות היהודית לחירות האוטונומית? בדברי כאן, ארצה לעמוד על מאפיין אחד חשוב במיוחד, שרלוונטי מאד לכמיהת האדם המודרני לשחרור מעול הוראות חיצוניות. 

מהי המשמעות המעשית של "קבלת עול מלכות שמים"? מצד אחד, אכן מדובר בכניעה למקור חיצוני שאינו האדם עצמו. האדם אינו זהה לאלוהים. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. האדם חי על הארץ, והוא מקבל עול מלכות "שמים" – עול של צו שמגיע מלמעלה, מעליו. אולם, מהו בדיוק מקור זה? מה הגישה אליו? מה המשמעות של "מלכות שמים"?

התורה משתמשת באמירה שאלוהים נמצא בשמים על מנת להדגיש את חוסר ההשגה המוחלט של אלקים בידי האדם. "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ, יח-יט). כך אומר הקב"ה לישראל לאחר מעמד הר סיני, שבו הוא מצווה עליהם את מצוותיו והם מקבלים על עצמם את מלכותו.  

המשמעות המעשית של הריחוק העקרוני והמוחלט בין אלוהים לבין האדם הוא שהשליט המעשי, מקור הסמכות העליון, אף פעם לא מתגלם ומופיע באופן מלא בפני האדם. האדם נמצא בחיפוש מתמיד אחריו ובמאמץ לשמוע את קולו. 

בספר שופטים, כשבני ישראל מבקשים מגדעון להפוך למלך שלהם, הוא מסרב ואומר: "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שופטים ח, כג). המשמעות המעשית של שלטון הקב"ה הוא העדר כפיפות לאדם, וחיפוש מתמיד אחר האמת, אחר דבר ה'. 

המודרניות, שניסתה להפוך את האדם לבן חורין ולמחוקק על עצמו, הולידה את המשטרים הטוטליטריים ביותר בתולדות האנושות וגם הרסה עבור רבים מאד את המוסריות האנושיות הבסיסית שכבלה אנשים לחוק וצדק. היא לא העניקה חירות וגם לא העניקה מוסר. בסופו של יום, הרעיון של האדם כמחוקק עצמי מתברר כאוטופי. בפועל, במקום להיות כפופים לחוק שמגיע מעלינו, אנו כפופים לחוק שמגיע מתחתינו – לשלטון האדם באדם, על כל יצריו השפלים. התורה אמנם מובילה לחירות, אך לא לחירות מאלוהים ולשלטון האדם בעצמו, אלא בדיוק להפך – חירות האדם מעצמו, משלטון האדם באדם, וכפיפותו לאלוהים שנמצא מעליו. 

 

תגיות: פסחחירות