שתי נקודות שיכולות לעזור לחלץ את ישראל מהפלונטר החברתי

ישבתי לקפה עם אימי, שהיא אנטי–ביביסטית מושבעת, והיא אמרה לי: ״חברות מציעות לי כל הזמן ללכת להפגנות, אבל מאז השביעי באוקטובר קשה לי עם זה... מצד אחד, אני מסכימה איתן ואני חושבת שחייבים בחירות. מצד שני, ההפגנות מוסיפות לשסעים בינינו - ולזה בדיוק האויבים שלנו מחכים״. 

אולי אתם מסכימים עם אימי ואולי אתם חולקים עליה, אך כנראה שלפחות בדבר אחד אתם מזדהים איתה – גם אתם מרגישים לכודים בתוך הפלונטר החברתי. במובנים מסוימים, הרבה יותר קל לפתור סכסוך כשצד אחד מגלם את הרשע הטהור, והצד השני מגלם את המוסר והצדק – ככה אפשר להילחם זה בזה בלב שלם. אך בפלונטר החברתי הנוכחי, הרוב המוחלט רוצים את טובת עם ישראל. כולם יודעים שכדי לשרוד נהיה חייבים להגיע להסכמות ולשתף פעולה– אך איננו לא מצליחים לדבר זה עם זה. פחד מן הפילוג, שהתעורר באימי וברבים מאיתנו ביתר שאת לאחר השביעי באוקטובר, מתחבר לטראומות שצילקו את עם ישראל לפני אלפי שנים. אחת הסיבות העיקריות לחורבן בית המקדש הראשון, לפי הנביאים, נבע מהתנכרות ושחיתות מוסרית בתוך העם. חורבן בית המקדש השני, לפי חז״לֹ, חרב משנאת חינם. בתיאוריו של ההיסטוריון הקדום יוסף בן מתיתהו, מתואר כיצד צבא הרומאים חיכה בסבלנות מחוץ לחומות, בזמן שסיעות שונות של יהודים נלחמות והורגות זו את זו. 

משפט עממי ביידיש מסכם היטב מצב של קרע פנימי: "מה שאדם אחד עושה לעצמו, עשרה שונאים לא יכולים לעשות לו". הרעיון לפיו האסונות המתרחשים לעם ישראל מושפעים באופן ישיר ממצבו הפנימי, בא לידי ביטוי בנבואתו של ישעיהו, שאומר לארץ ישראל הנמשלת לאם שאיבדה את בניה: ״מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו״. במילים אחרות, הוא אומר לעם: אל תאשימו את אויבכם בחורבן ובהרס שלכם – קודם כל תחפשו את הסיבות אצלכם בפנים. 

ובכל זאת, גם אם נסגל את ההלך הנפשי הבריא הזה – אנחנו עדיין לכודים בפלונטר. במסכת אבות נאמר: ״כל כנסייה שהיא לשם שמיים – סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים – אין סופה להתקיים״. לפי פרשנות ״מלאכת שלמה״, הכוונה היא כזאת: כל קבוצה שהגורם שמניע ומחבר אותה הוא רצון לעשות מצווה, סופה להתקיים. לעומת זאת, חברה שההתכנסות שלה נובעת מאינטרסים ומטרות אחרות בסופו של דבר לא תשרוד. אבל מה תעשה חברה, שהצדדים השונים שלה באמת רק רוצים את הטוב ביותר עבור העם – אך הדעות שלהן בנוגע למה הוא אותו טוב שונות מן היסוד? הרב קוק, בספרו אורות התשובה, כותב כך: ״...אנחנו צריכים להיות אגודים ביחד לדורות, האגד הרוחני שלנו צריך הוא פרנסה. פרנסתו היא אורח החיים ומהלכי הדעות…. אבל בחלישות הרוחניות, הפרוד הרוחני מתגבר, והאחדות המקרית של הגזע והענינים החיצונים לא יעצרו כח לאגד (= לחבר את) הפירודים הרבים, שהחיים בתנאיהם החיצוניים והפנימיים מפרידים״. במילים פשוטות, הרב קוק מסביר שהעובדה ש״במקרה״ אנחנו חיים זה לצד זה באותה ארץ זה לא מספיקה כדי לשמור עלינו מאוחדים. ״התנאים החיצוניים״, כמו למשל מלחמות, יכולות לחבר בינינו באופן זמני בלבד – אך בתקופות של שקט, שום דבר לא ישמור עלינו יחד חוץ מדבק פנימי. את מה שהרב קוק מכנה ״אורח החיים ומהלכי הדעות״, אפשר לפרש כחיבור לשורשים ולמקורות היהודיים שלנו. גידי דר (דוד שלי), הבמאי של 'אושפיזין' ו'אגדת חורבן', מספר במספר ראיונות מה משך אותו בתור במאי חילוני לעשות דווקא סרטים העוסקים במסורת היהודית. גידי מסביר שהוא עצמו אינו מעוניין לחזור בתשובה, אך אף על פי כן – אין לו ספק שחיבור תרבותי למקורות הוא הכרחי לקיום שלנו בעתיד. הרי בסופו של יום, היהדות היא הבסיס המשותף היחיד עם שורשים עמוקים דיים כדי לחבר בינינו.  

אז איך יוצאים מהפלונטר הנוכחי שלנו? אינני מתיימר לטעון שיש לכך תשובה פשוטה. אך נראה ששתי הנקודות האלו - הלך רוח של חשבון נפש מצד אחד, ובירור הזהות היהודית שלנו והקשר שלנו אל המסורת והמורשת התרבותית שלנו מצד שני, שתיהן הכרחיות לתחילת התהליך.