עוד מיציאת מצרים רצינו להיות עם חופשי בארצנו

ההמנון של מדינת ישראל, "התקווה", נחתם במילים הדרמטיות: "עוד לא אבדה תקוותנו… להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". תקוות החירות – היא היא המסר המרכזי של ההמנון והדבר אליו אנו נושאים עין. ואכן, תקוות החירות היהודית היא דבר המלווה אותנו מראשית ההיסטוריה שלנו. הסיפור המכונן של ישראל הוא יציאת מצרים: "עבדים היינו לפרעה במצרים", ואלוהים הוציא אותנו מעבדות לחירות – "לְחֵרוּת עוֹלָם", כמו שאנו אומרים בתפילה. 

אולם, מהי אותה חירות? מה המשמעות של "להיות עם חופשי"? חופש זה יכול להתפרש בתור חופש אישי, חירויות המוענקות ליחיד, או בתור חירות לאומית, מה שבזמננו מכונה בדרך כלל "עצמאות".  

בז'רגון המחשבה הפוליטית העכשווית, המושג "חירות" מתייחס בדרך כלל למידת החופש של היחיד במסגרת המדינה. מדינות חופשיות הן מדיניות שמעניקות חירויות רבות לאזרחיהן ומדינות שאינן חופשיות הן כאלו הכובלות את היחיד אל המדינה. לפי מובן זה, המילים "להיות עם חופשי" יתפרשו בתור "להיות יחידים בעלי החופשיים מעול המדינה". 

עם זאת, ישנו מובן נוסף לחופש – מידת החירות של המדינה מעול זרים; עד כמה אנו חופשיים לנהל את ענייננו הפנימיים כרצוננו, ללא כפיפות להחלטות שמגיעות מבחוץ – מאמריקה, מאירופה או מכל לחץ אזורי וסביבתי אחר. בז'רגון הפוליטי של ימינו, מתארים מצב כזה בדרך כלל במילה "עצמאות" ולא במושג "חופש" או "חירות". עם זאת, סביר בהחלט להניח כי המילים "להיות עם חופשי בארצנו" מכוונים למשמעות זו של עצמאות מדינית לעם כולו, ועל כן הם הפכו להמנון המדינה.  

ההבחנה בין המובן של "חירות" לזה של "עצמאות" אינה רק סמנטית אלא היא משקפת תמורה עמוקה בחשיבה על אודות מושג החירות גופו. בנג'מין קונסטנט (1767–1830), אחד מראשוני הליברלים שפעל בתקופת המהפכה הצרפתית, נשא נאום מפורסם שכותרתו "החירות של הקדמונים לעומת החירות של המודרנים", ובו הוא מצביע על היפוך ערכים שחל בתפיסת טיבה של חירות – מעבר מהתמקדות בחברה להתמקדות ביחיד.

רעיון החירות המודרני מדבר על שחרור היחיד מכבלי החברה, כלומר, מכוחות שמחוצה לו. החירות המודרנית מגנה על החופש לבחור משלח יד,  על חופש הדיבור, ההתאגדות, הדת, ולכך מוסיף קונסטנט את החופש הכללי להיות משוחרר מכבלי החברה – לא להיות כפוף לרצונו של אדם אחר אלא לחוק מינימלי בלבד. חירות במובנה העתיק, לעומת זאת, אינה מתייחסת למתח שבין העולם הפנימי של היחיד לבין כבלי חברה, אלא דווקא להפך – החירות מצביעה על השתייכותו של האדם אל חברה מסוימת. 

קונסטנט מציין כי בן החורין בעולם היווני-רומי היה מי שזכאי לקחת חלק בפעילות האזרחית, ושעליו חלות הנורמות, הזכויות והחובות החלות על אזרח המשתייך לחברה. העבד, לעומת זאת, נחשב לא שייך לחברה, ולכן אין חוקיה חלים עליו. כלומר, הכבילות לחברה ולחוקיה היא שעשתה את האדם לבן חורין, ולא הניתוק מהם. החירות הקדם-מודרנית אינה מנסה לשחרר את האדם מכוחות הטרונומיים המעצבים את גורלו אלא דווקא לחבר אותו אליהם. חז"ל מכנים את מצב העבד בעולם הרומי "הפקרות", שכן אף חוק אינו מרסן את חייו והוא נתון לשליטת הטבע, היצרים והבעלים. בן החורין לעומתו משתייך אל החברה, לוקח חלק בניהולה, ומכופף את עצמו לחוקיה ולנורמות שלה.

במילים אחרות, הציות של אזרח אתונאי לחוקי העיר לא נחשב מתנגד לחירותו אלא נובע ממנה. החירות של האדם התממשה בכך שהוא נעשה ראוי להיות כלי קיבול לחוקיה של החברה. הציות של אזרח אמריקאי לחוקי ארה"ב, לעומת זאת, נתפס כמשהו שהאדם מחויב לו, על אף צמצום החירות העומד בבסיסו. המילים המפורסמות הפותחות את חיבורו של רוסו "האמנה החברתית" הן: "האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא בכבלים." השאיפה של האדם היא לחופש, והשייכות לחברה נתפסת כצמצום החירות, ככבלים. 

דבריו של קונסטנט מלמדים אפוא שיש מידה מסוימת של ניגוד בין שאיפת העצמאות המדינית ושאיפת החירות האישית. העצמאות המדינית היא שאיפה להיכבל יחד במסגרת חברתית של מדינה עצמאית. החירות האישית היא שאיפה לצמצם את כבליה של אותה מדינה. 

בהקשר היהודי, מושג החירות שאנו מעלים על נס בפסח קשור יותר אל המובן הלאומי של החירות – עצמאות מדינית – אם כי, הוא לא זהה בדיוק לחירות במובנה היווני-רומי. 

החירות משעבוד מצרים מגיעה לשיאה עם קבלת התורה, כלומר, קבלת החוק היהודית. מעמד הר-סיני, שבו ישראל נכנסים בברית עם אלוהים ומקבלים עליהם את עשרת הדברות, הוא רגע שיא שאליו מובילה יציאת מצרים. התורה מספרת כי לאחר מעמד הר סיני משה יורד מההר עם שתי לוחות הברית, שעליהם עשרת הדברות, והיא אומרת כי הכתיבה עליהם הייתה כתיבה אלוהית: "והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות". הפירוש הפשוט של המילים "חרות על הלוחות" הוא מלשון חריתה – עשרת הדברות נחרתו על הלוחות. אולם, חז"ל דורשים את המילה "חרות" ואומרים: "אל תקרי חרות אלא חירות". כיצד קבלת החוק מביאה לאדם חירות? האם החוק אינו מגביל ומצמצם דווקא את החירות? 

התשובה לכך היא שחז"ל מבינים את החירות כפי שקונסטנט מתאר את מושג החירות העתיק. ישראל מפסיקים להיות עבדים והופכים להיות "עם חופשי" כאשר הם מקבלים חוק משל עצמם. זהו הביטוי הנעלה ביותר של העצמאות המדינית. 

אולם, למרות שמושג החירות היהודי דומה למושג היווני-רומי, הוא אינו זהה לו. בעולם היווני רומי, החירות הייתה כבילות לחברה. החוקים נתפסו בתור מאפיין של העיר, משהו ששייך באופן אורגני לאזרחים שמהם מורכבת העיר. כשמועצת העיר אתונה גוזרת על סוקרטס מוות באשמת הדחת הנוער, הוא מסרב לברוח מהכלא כי בכך הוא בוגד בחוקי העיר, והעיר היא זו שמעניקה לו את החירות – הופכת אותו לבן-חורין. הכבילות לחוק היא אפוא כבילות לעיר, לחברה ואפילו לגחמותיה. 

בהקשר היהודי, לעומת זאת, החוק מגיע משמים. הוא אינו חלק מהעיר. החוק אמנם מאפשר את החירות, אבל הוא אינו כבילות אורגנית, אלא משהו שמגיע מלמעלה ומעצב את העיר. וכמו שאומר ישעיהו הנביא, כי כדי ש"העיר תפדה", שהעיר עצמה תהיה בת חורין, היא חייבת להישמע לחוק שמגיע מלמעלה, מאלוהים:  וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה  (ישעיהו א, כה-כז).

כלומר, כדי "להיות עם חופשי בארצנו", במובן המקורי והמלא, לא מספיק שתהיה לנו עיר משלנו, מדינה משלנו, אלא צריך שהיא תהיה "עיר הצדק וקריה נאמנה". רק אז נוכל להרגיש פדות אמיתית, חירות אמיתית "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".