איזה מין עם חופשי אנחנו, כשהאמריקאים מכתיבים לנו הכל?

שאלה: 

המצב שלנו במדינה מעלה אצלי כעס ממשי ועצבות עמוקה. איזה "עם חופשי בארצנו"? האמריקאים מכתיבים לנו הכל, מחליטים אם מותר לנו להגן על עצמנו או לא, ואיך. חטופים בשבי, עשרות אלפים גלו מבתיהם, חיילים שנפלו בקרב על מקומות שיצאנו מהם השבוע בלי אף תמורה. האם לא כדאי לבטל את חגיגות יום העצמאות השנה? מרתיח! איך אפשר להירגע מהתסכול הזה?

תשובה: 

התלמוד הבבלי (בבא מציעא דף ל"ט-מ') מספר על אירוע שהתרחש בזמנם עם אמא לשלוש בנות, שנלקחה בשבי יחד עם אחת הבנות. אין כל מידע על גורלן. אחת משתי הבנות שנותרו, אמא לתינוק, מתה. אין לדעת אם מתה מצער, או מגורם אחר. נותר התינוק ודודתו, הבת השלישית של האם החטופה. הגמרא מביאה את זה כסיפור אקראי, במהלך דיון על הנכסים של האמא-הסבתא, מי יטפל בהם עד שתשוב מהשבי, אם תשוב. חלק מהבעיה היא שלא יודעים להגדיר את בעלות הנכסים משום שלא ידוע אם היא בחיים או לא. מאוחר יותר הגיע מידע וודאי שהיא לא בחיים, אבל לגבי הבת השבויה לא התקבל כל מידע, ולכן לא ידעו אם להעמיד אפוטרופוס לנכסי התינוק, שאולי ירש את אימו המתה, ואולי בכלל אימו עדיין בחיים.

מפרשי הגמרא שואלים (תוספות שם): הרי אם לא יודעים אם מישהו חי או מת, צריך להניח שהוא חי, עד שלא נודע אחרת! הרי יש לאדם חזקת חיים! והם משיבים שבשבי אין חזקת חיים, כי שבויים עוברים לפעמים התעללות, אונס, הרעבה ושאר ייסורים.

מאז ראש השנה של שנת תרפ"ד, ספטמבר 1923, במאה השנים האחרונות, יש קבוצה גדלה והולכת בעם ישראל, שלומדת דף גמרא אחד מסוים ליום, לפי הסדר. בכל שבע וחצי שנים מסיימים את כל 2,711 דפי הגמרא, ומתחילים את המחזור מחדש. הלימוד הזה מכונה "הדף היומי". הסיפור הזה בגמרא נמצא בדף שמאות אלפי יהודים בעולם למדו היום, ומחר כבר יעברו לדף הבא. אבל מה בינתיים עם החטופה הזאת? האם היא תשוחרר בסוף מהכלא? איננו יודעים, אבל אנחנו כן יודעים שהיא לא היחידה בכמעט אלפיים השנים האחרונות. 

ספרות השו"ת (=שאלות ותשובות) לדורותיה מלאה בשאלות מהסוג הזה. באחד החיבורים מלפני 380 שנה (בספר "בית חדש", הב"ח), נמצאת טענה שאם מישהו הבטיח להגיע תוך פרק זמן מסוים, והוא נתפס ע"י השלטון ולא הגיע, הרי שהוא הפר בכך את הבטחתו, ואי אפשר לטעון שהוא לא אשם, כי הרי כל אחד יודע שמצוי מאד שהשלטון תופס יהודי סתם כך, ומושיב אותו בכלא, ולכן הוא לא היה צריך להבטיח. זה כמו בימינו להגיד שמישהו יצא בבוקר ואיחר, וטען שהיו פקקים. וכי יש יום שאין בו פקקים? היית צריך לקחת את זה בחשבון! טוען כנגדו אחד המחברים האחרים (בספר "שפתי כהן" הש"ך): הגזמת! בוודאי כתבת את הדברים האלה בשעה שהיית מנומנם, חצי ישן, אולי לא שמת לב למה שאתה כותב. זה אמנם דבר מצוי, אבל לא מאד מצוי...

אולי כל אחד מהם חי תחת שלטון אחר בגלות, אבל מאז קום המדינה, כמעט שאין דבר כזה, שמישהו פתאום יילקח לכלא, בלי כל סיבה. יש לי שכן עולה מרוסיה, מבוגר, שאמר לי שיום אחד אנשי המשטרה הרוסית דפקו אצלו בדלת, אמרו לו לבוא איתם, הסיעו אותו לסיביר, השאירו אותו שם 7 שנים, ולאחריהן החזירו אותו לביתו. הם לא אמרו לו אף מילה, ועד היום אין לו מושג על מה ולמה.

אנחנו אכן מתפוצצים לנוכח העובדה שמדינה כמו ארה"ב, שדוגלת בדמוקרטיה, מתערבת לנו בסדרי שלטון, יושבת בישיבת קבינט, קובעת מי ומה ייעשה אצלנו במדינה. במשך 76 שנה התרגלנו לרעיון שאנחנו שוב סוף סוף עם עצמאי, חופשי. ומתברר שאנחנו כמו אוטונומיה, או מדינה מינוס. אנחנו תלויים בנשק האמריקאי, אנחנו תלויים ברצון הטוב של החו'תים שלא להפציץ אוניות, אנחנו תלויים במדינות אנטישמיות בהצבעות באו"ם. 

אבל האם מצבנו טוב יותר מאשר לפני 80 שנה? אולי ננמיך ציפיות ונשמח בכל הטוב הזה, לפחות? באחת מדרשות יום העצמאות אמר הרב עובדיה יוסף שמי שחי כמוהו גם לפני קום המדינה יודע שאפילו רק הזכות של יהודי להגיע לארץ, בלי צורך להתחנן לבריטים לסרטיפיקט, ובלי להישלח חזרה לאירופה או למחנה מעצר, מהווה סיבה לשמוח ולהודות ביום הזה.

הרמב"ם (בסוף הלכות חנוכה) מסביר מדוע אנחנו חוגגים את ימי החנוכה, בלשון זו: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה". מלכות החשמונאים ארכה 206 שנים. בסופה הייתה שחיתות נוראה בארץ, ומלחמת אחים. את תפקיד הכהונה הגדולה היו קונים בכספי שוחד לשלטון הרומי. איזו מלכות היתה לנו? הצלחנו איכשהו לקיים מדינה משלנו, אוטונומיה. על זה המשכנו לחגוג 2,300 שנה, אפילו אחרי שהמדינה הזאת נחרבה ויצאנו שוב לגלות. מדוע? האם ממשיכים לחגוג למישהו יום הולדת אחרי שמת? אולי כדי שנזכור בכל הדורות, שאם יהיה שוב מצב כזה, לא נבעט בהכל, לא נתייאש, לא נגיד שכלום לא שווה כי אנחנו לא באמת חופשיים, אלא נשמח ונודה על המעט שיש. 

לא נעים להגיד, אבל האמת היא שמעולם לא היינו ממש עצמאיים. אחרי מבצע קדש המזהיר, תשי"ז, 1956, כאשר כל סיני היה בידינו תוך 8 ימים, וכל רצועת עזה נכנעה לנו תוך יומיים, הכריז רה"מ דוד בן גוריון שחזרנו לנחלת אבותינו על מנת שלא לעזוב אותה לעולם. ''תקצץ היד שתחתום על נסיגה מסיני'', הוא אמר אז. יועצו הקרוב, הרב ד"ר יעקב הרצוג, דודו של הנשיא הנוכחי, אמר לו שלא כדאי לו להצהיר הצהרות שהוא אינו יודע אם וכיצד יעמוד בהן, וחבל לו על היד... ואכן תוך ימים ספורים הגיע אולטימטום מהמעצמות הגדולות, ובראשן רוסיה, שאם לא ניסוג מיד מכל השטח, מדינת ישראל תיעלם. בן גוריון נאלץ להיכנע ולסגת, תמורת חתימה צרפתית ובריטית על התחייבות לסייע לנו במלחמה אם אי פעם יחסמו לנו את מיצרי טיראן, או ברגע שמצרים תזיז כוחות לסיני. אחרי עשור הייתה התכחשות מוחלטת שלהם להתחייבויות. שר החוץ אבא אבן נסע לצרפת, ערב מלחמת ששת הימים, עם המסמך, והצרפתים אמרו לו שיסתכל על התאריך, לפני כעשור. 'זה לא רלוונטי, המציאות השתנתה'... נאלצנו שוב להילחם לבד. 

אולי השתכרנו יתר על המידה מכוחנו הגדול, והוא באמת גדול. [תעיד על כך יציבות הכלכלה הישראלית בעתות משבר כמו המלחמה היום, שמצבנו הוא כמו נס. העולם משקיע בנו, רוחש אמון לישראל]. אין כאן הצעת עמדה מעשית או הבעת דעה, אלא רק הצעה לא כל כך פופולרית, למי שלא בעמדה של שינוי המצב, שינמיך ציפיות, וכך יוכל לשמוח בכל הצלחה ובשורה טובה. זוהי עצה לשמירה על בריאות הנפש בימים קשים אלו. נפש בריאה ויציבה תוכל גם להשפיע יותר.