האם מותר לנו לחגוג את הסבל של האויבים שלנו?

סיכום שטחי במיוחד של ההיסטוריה היהודית: יצאנו ממצרים, הגענו לארץ, גורשנו לגולה לאלפי שנים, הייתה שואה וחזרנו בביג- טיים להפריח את השממה. מספיק להתבונן בכותרות הכלליות הללו כדי לחוש את הגרף עולה ויורד בפונקציה תלולה, כמטוס מלהטט באוויר ומתחמק מטיל אויב המתביית על זנבו. וכשמתקרבים למיקרו היסטוריה, נראה שגם אותן עליות שנראו מוחלטות מרחוק, יש בהן תנודות של גלים. כעת אנחנו מתקרבים לפסח, חצי שנה חלפה מאז האסון, וכולנו תוהים. האם מכאן אנחנו עתידים ליפול לעפר - או שנתפוס את ההגה, נעשה פעלול וירטואוזי, נכוון את החרטום השמיימה ונצליח לנסוק לכוכבים?

כעת, כשהענן של הצרות אופף וחונק את כולנו, וכל אחד ואחד נושא עיניו לערפל בתקווה לראות איזשהו רמז לכך שנצליח להיחלץ מהבוץ העמוק הזה – נוכל לחוש הזדהות רבה יותר עם בני ישראל. שמה של מצרים מגיע מלשון 'צר׳. כמו ׳מיצרים׳ – מקום של מצוקה ולחץ. זאת הייתה החוויה של בני ישראל במצרים, ומכאן הם זכו לשם שנגזר מן השורש הזה בשפה העברית. כאשר בני ישראל הצליחו להיחלץ מצרתם, מיד לאחר שאלוהים קרע לכבודם את ים סוף, הם שרו ״הלל״ להודות לה׳ על ישועתם. היום, כשאנו שרים הלל, אחד הפסוקים שאנו אומרים הוא (תהילים): "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה". בדיוק מה שדיברנו עליו – מתוך חווית המצוקה והצרות ביקשנו רווחה, ועתיד רחב שייפרש באופק.

 בשביעי של פסח, שנחגג אחרי ליל הסדר ומציין את היום שבו עברנו בים סוף, באופן מפתיע נוהגים לקרוא את ההלל רק באופן חלקי. מדוע? האם יש הזדמנות יותר טובה מזאת לשיר הלל שלם? אחד ההסברים (ילקוט שמעוני), נותן לכך טעם בפסוק מספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח". ההסבר הזה מתאים למדרש אחר, לפיו בשעה שבני ישראל שרו את ההלל אחרי קריעת ים סוף, גם המלאכים הצטרפו ושרו. אלוהים כעס על המלאכים ונזף בהם: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!". כלומר, אף על פי שהיה נחוץ ומוצדק להטביע את האויבים של עם ישראל, אלוהים לא שמח לאיד על מותם של המצרים. וכך גם אנחנו, לפי מדרש זה, צריכים לשמוח על ישועתנו – אך לא לשמוח לאיד על הסבל של אויבנו. כך מסביר הרב לורד יונתן זקס: "לא לאבד אמפתיה כלפי בני העם האויב, לא לשלול את אנושיותו של האחר האנושי. אין פירוש הדבר שעלינו להפסיק לרדוף צדק. להפך. אבל החוק הוא דבר אחד, והרגש הבין אישי הוא דבר שונה…. השנאה הורסת את השונא, לא רק את השנוא. כדי להיות חופשיים, עלינו להשתחרר מן השנאה".

ובכל זאת, עם כל הכבוד לרב זקס, האם שנאה זה תמיד דבר רע? בתהילים כתוב: ״אוהבי ה׳ שנאו רע״. אם כך, ובאמת ראוי לשנוא את הרע, איך זה מסתדר עם כל מה שנאמר לעיל? מעשה מן התלמוד חושף לפנינו דרך שמחברת בין שתי הגישות (ברכות י, תרגום שטיינזלץ): " אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי מאיר היו מצערים אותו הרבה. היה (רבי מאיר) מבקש עליהם רחמים שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: על מה אתה סומך בתפילה זו שאתה מבקש שימותו הבריונים - על זה שכתוב: ׳יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם׳? אתה סבור כי טוב לעולם בכליון רשעים? ואולם, האם כתוב ׳יתמו חוטאים׳? לא, כתוב ׳יתמו חטאים׳, ויש להתפלל לכליונה של הרשעות ולא של הרשע…". ברורה מיישבת את הסתירה לכאורה: אמנם אי אפשר לתקן את העולם ולקיים צדק ומשפט בלי שנאה כלפי הרשע, אך עם זאת אנחנו צריכים תמיד להבדיל בין הרשע לבין הצלם האנושי שהושחת. כפי שאומר הרב זקס – השנאה הורסת את השונא. גם כאשר עושים דבר צודק והכרחי, ראוי לצד זאת לא לשמוח לאיד על מוות אנושי, על אובדן של בריות שגם הם, למרות הכל, נוצרו בצלם אלוהים. 

בפרק ׳אורות המלחמה׳ של הרב קוק, הוא אומר: "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות… והנה הגיע הזמן, קרוב מאוד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוהית הברורה". בדברים אלו, הוא מסביר כי הייעוד של העם היהודי הוא להיות אור לגויים בכך שיוכל ׳לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות׳. השנים הארוכות שעברנו בגולה הכשירו בנו את הרגישות המוסרית לעמוד בייעוד הזה, ועל כך הוא רומז באמירה ש -"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי".

אי אפשר לנהל מלחמה, על אחת כמה וכמה בצפיפות של עזה, בלי הרס והרג לוואי. תופעות אלו הן בלתי נמנעות, והן אינן הופכות אותנו לרשעים וברברים. אך חכמת היהדות מדגישה, שלצד זאת אנחנו חייבים לשמור על טהרת הלב  – לשמוח בישועתנו, אך לא ליהנות מהסבל של האויבים המושחתים.