פסח מזכיר לנו: העתיד שלנו מונח בידיהם של ילדינו

לא סתם פסח חשוב במיוחד ליהודים רבים כל כך, חילונים כמסורתיים. הפריכות החרוכה של המצות, החריפות של החזרת עם החרוסת המתקתקה והגפילטע החיוור של סבתא – יותר משהם מפלפלים את לשוננו בטעמים, הם מעניקים לנו חוויה. כשמתבוננים בחוויה של ליל הסדר, מאפיין אחד בולט במיוחד: הדגש שיש בו על הפעלת הילדים. חיפוש האפיקומן, הילד הקטן שעומד על הכיסא ושר ״מה נשתנה״: תשומת הלב היתירה הניתנת לילדים היא לא רק הסחת דעת שנועדה לתת להורים מרווח נשימה, אלא היא משרתת את אחת המטרות העיקריות של ליל הסדר – לתת לילדים חוויה חינוכית שתאפשר להם להזדהות עם הסיפור העתיק של יציאת מצרים. 

ואכן, בעמודים הראשונים של ההגדה אנו אומרים: ״כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול״. כל אחד מארבעת הבנים מתייחס באופן שונה אל יציאת מצרים, ובהתאם לכך ההורים צריכים לענות להם באופן שונה. לבן החכם, שהסקרנות שלו מביאה אותו לשאול שאלות פרטי הפרטים של פסח, צריך לענות ולספק את תאוות הידיעה שלו. לבן ״הרשע״, לפי ההגדה, צריך להגיב בעוצמה: ״... ואף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו (שמות יג, ח): ׳בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים׳. לי – ולא לו. אילו היה שם, לא היה נגאל (= כלומר, צריך לומר לבן הרשע שאם הוא היה שם, הוא לא היה נגאל)״. מה הופך את אותו בן לרשע? ההגדה מסבירה ש:״לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר״. הבן הרשע הוא היחיד מהארבעה שלא שאל אף שאלה על פסח ולא התעניין בה, רק הביע עמדה נחרצת ומרדנית, ובכך משתמע שהוא רוצה לבדל את עצמו ממשפחתו ומשאר עם ישראל ולהתעלם מן ההיסטוריה שלו. ועדיין, למה התשובה של האב כל כך תוקפנית וקשה? נניח את השאלה הזאת במקומה, ונחזור אליה לאחר שנתבונן בדיאלוגים עם שאר הבנים.

 שאלתו של הבן התם היא מהותית (לפי פירוש החיד״א): למה חוגגים ומספרים דווקא על יציאת מצרים? הרי נעשו לבני ישראל כל כך הרבה ניסים לאורך התנ״ך וההיסטוריה, אז למה לא מקדישים גם להם חג? ותשובת האב היא ש: ״...הוא (= יציאת מצרים) העיקר ויסוד שהכל תלוי בו...״. כלומר, ביציאת מצרים הזהות שלנו כעם התעצבה. ומה הקטע של הבן האחרון, ״שאינו יודע לשאול״? בדומה לבן הרשע, אין לו שום סקרנות לשאול על סיפור יציאת מצרים. אולם, בניגוד לרשע, חוסר העניין שלו לא נובע ממרדנות אלא פשוט מחוסר ידיעה. ובאמת, איך אפשר לצפות מנער לשאול שאלות על דבר שלא למד עליו? לכן האב צריך להוביל וללמד אותו, ובאופן משונה – ההגדה מביאה ראיה לכך בדיוק מאותו פסוק שהאב צריך להטיח בבן הרשע: ״בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״. מדוע אותו פסוק משמש גם כתגובה לבן הרשע וגם כתגובה לבן שאינו יודע לשאול? כדי להבין, אנחנו צריכים לחזור ולהתעמק בתגובתו החריפה של האב כלפי הבן הרשע.

 לפי החוכמה היהודית, בני ישראל נגאלו ממצרים למען ייעוד משותף: לבנות בארץ ישראל חברת מופת מוסרית הפוכה ממצרים - מקום שבו החזקים לא מתעללים בחלשים, מקום שבו לכל אדם יש זכויות ויש סולידריות כלפי גרים, יתומים ואלמנות. בקיצור, מקום הנשען על ערכים של צדק וסולידריות חברתית. בהתחשב בכך, תגובתו של האב לבן הרשע היא ישירה וכנה. כביכול הוא אומר לו: בכך שאתה מפריד את עצמך מעם ישראל ומן הייעוד שלהם (בניית החברה האידיאלית שלעיל), הרי שאתה מפספס את המטרה שלשמה אלוהים חילץ את עם ישראל ממצרים. מצד שני, אותו טיעון עצמור מדרבן את האב ללמד את בנו ״שאינו יודע לשאול״ אבל איננו מתריס. כדי לבנות חברה מוסרית, לא מספיק אנשים צייתנים, חסרי עניין וכבויים. צריך אנשים שבאמת אכפת להם, והאכפתיות באה לידי ביטוי בהתלהבות ובאומץ לשאול שאלות. במילים אחרות, הטיעון המופנה כלפי האב אומר כך: ״כל יציאת מצרים נועדה כדי שעם ישראל יגשים את הייעוד שלעיל. אם לא תלמד את בנך ותעורר בו עניין ולהט כלפי היעוד הזה – תדע שהוא באמת יפספס את הפואנטה של פסח. אך בניגוד למקרה של הבן ״הרשע״, האחריות נמצאת בראש ובראשונה בידיים שלך״.

חכמת היהדות רואה חשיבות עליונה בחינוך הילדים, מכיוון שהם אחראים על העתיד. בתלמוד מפרשים את המילה בנייך מלשון בנייה (ברכות סד):״ אל תקרי (= תקרא) בנייך – אלא בונייך״. העתיד מונח בכף ידם של ילדינו. אכן, הגורל שלנו כעם תלוי באופן ישיר בחינוך ובערכים שהבנים שלנו גדלים עליהם. בן גוריון, כשניצב לפני ועדת החלוקה והעיד על הכמיהה של עם ישראל לארץ מולדתו, אמר: "לפני כ-300 שנה הפליגה לעולם החדש אנייה ושמה מייפלאואר, ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש... זה היה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה, ועל כן כל ילד אמריקני יודע שם זה מבית אביו, בית ספרו ועוד. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק יום ושעת הפלגת אונייה זו, מה היו שמות משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך, ממה ניזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה שבה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה ובה הוא גר היום בזכותם? והנה, יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה קודם הפלגת מייפלאואר יצאו היהודים ממצרים. כל ילד יהודי בעולם – באמריקה, ברוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה – יודע בדיוק: אבות אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של החמישה עשר בניסן. מה לבשו? מותניהם חגורים ומקלם בידם. הם אכלו מצות והגיעו אחרי שבעה ימים לים סוף...״.

פס מעניק לנו לילה אפוף קסם וזכרונות חמים לכל המשפחה,  אך ההשפעה שלו נמשכת הרבה מעבר לכך. כשטיח ארוך הנפרש אל העתיד הלא נודע - בכל דור ודור הילדים שלנו מגלגלים אותו קדימה, מעבירים את מורשת החירות היהודית מדור לדור.