יציאת מצרים מלמדת אותנו: לא תמיד החפזון מהשטן

פסח הוא חג פרדוקסלי. מצד אחד, זהו החג שמתכוננים אליו הכי הרבה זמן מראש. ממוצאי פורים – ואלו המהדרים מתחילים אף קודם לכן – מתחילים "לעשות פסח": ניקיונות קדחתניים, סידורים, קניות והכנות לליל הסדר. היינו אפוא חושבים שאם מתכוננים לחג כל כך הרבה זמן מראש זה אומר שנוכל לעשות את הכל באופן רגוע, שליו, במתינות. אך לא היא: פסח הוא החג של הקדחתנות, הבהילות, החיפזון. וכפי שנהוג לומר בליל הסדר בכמה מקהילות ישראל: "בבהילו יצאנו ממצרים". מאז יציאת מצרים, חג הפסח הוא חג של "בהילות". יש אמנם "סדר", אך הכל קדחתני.

ואכן, סתירה זו בין התכוננות זמן רב מראש לבין החיפזון בעשיה אינה מקרית, אלא היא מוטמעת עמוק בד.נ.א של הפסח. יציאת מצרים היה אירוע שקדם לו בילד-אפ ארוך מאד. קודם כל עשר המכות, ואז לקראת הסוף, בני ישראל מצווים להתכונן מראש, לקחת "שה לבית אבות שה לבית", ולסמן את המשקופים עם הדם של השה. בנוסף, הם מקבלים התראה להיות מוכנים לתזוזה, ומצווים אף לשאול כלי כסף וכלי זהב מאדוניהם המצרים. אך לבסוף, היציאה עצמה נעשית בחיפזון: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". הם לא הספיקו להכין אפילו לחם כמו שצריך, ואפו את הבצק לפני שהוא תפח – עשו ממנו מצות.

האם חפזון זה היה תקלה, משהו שלא היה אמור לקרות ? האם מחמת עצלותם וחולמניותם של בני-ישראל, למרות כל ההכנות מראש, בסוף הם לא היו מוכנים? התשובה שלילית. כפי שאנו רואים בהגדה, החיפזון לא היה באג אלא פיצ'ר. החיפזון מוטמע בתוך יציאת מצרים בתור מאפיין הכרחי, שבלעדיו אי אפשר לצאת לחירות: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ". איננו רואים בחיפזון של יציאת מצרים תקלה שלא הייתה אמורה להתרחש, שאם כן, לא היינו מבקשים לזכור זאת מאז ועד היום. העובדה שאנו אוכלים מצות עד היום לזכר אותו חיפזון מלמדת שיש משהו חשוב בחיפזון זה.

המצות משמרות את החיפזון באופן סימבולי, בכך שאנו אוכלים בצק שלא תפח כמו אבותינו, שאכלו זאת כי יצאו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. אולם, החיפזון במצות אינו סימבולי בלבד. מי שהשתתף פעם באפיית מצות יודע שהחיפזון מוטמע בכל תהליך העשייה שלהם. כדי שהבצק לא יחמיץ תוך כדי הכנה, חייבים לעשות הכל בחיפזון: לערבל את הקמח והמים בחיפזון, ללוש בחיפזון, לרדד בחיפזון וכן הלאה.

אפיית מצות היא עסק חפוז, אבל היא מלמדת שיעור חשוב מאד על חיפזון. כדי שהבצק לא יחמיץ תוך כדי הכנת המצות, נדרש שכל התהליך, מהרגע ששופכים את המים לתוך הקמח ועד הרגע שהמצה יוצאת מהתנור, לא יארך יותר מ-18 דקות. זהו חתיכת אתגר שדורש שכל מי שמעורב בתהליך יהיה זריז ומקצועי. כלומר, לא רק שהחיפזון בעשיית המצות אינו נובע מעצלות וחולמנות, אלא שהוא ההפך הגמור שלהן. מי שעצל, חולמני או רשלן, לא יכול לקחת חלק באפיית המצות. אי אפשר לומר אפוא שהחיפזון ביציאת מצרים הוא תקלה שנבעה מחולמנותם של בני ישראל. כנראה שהחיפזון אינהרנטי לתהליך היציאה משעבוד לגאולה.

ביטוי נוסף לחיפזון ביציאת מצרים, שמוביל אותנו כבר להבנת חשיבותו, הוא אופן אכילת "פסח מצרים" – קרבן הפסח שהקריבו ישראל לפני יציאתם ממצרים. הם נצטוו לאכול אותו בחיפזון: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'". הפרדוקס של התכוננות מצד אחד וחיפזון מצד שני בולט כאן במיוחד. ישראל מצווים להיות דרוכים כמו קפיץ ליציאה לדרך, ותוך כדי כך, לאכול את הפסח בחיפזון.

מדוע? האם זה לא היה יכול להיות אחרת? מדובר הרי ברגע המכונן שלנו, הרגע שבו הפכנו לעם, שבו יצאנו לחירות, הרגע שאליו כמהנו והתכוננו זמן כה רב מראש – מדוע כשהוא מגיע, הכל חייב להיות בחיפזון? האם אי אפשר לדמיין מצב שבו ישראל יוצאים לדרך בנחת, ברחבות, בשלווה? האם כך צריכה להיראות יציאה דרמטית לחירות?

דומני שהתשובה לתמיהה זו טמונה במילה "פסח". הפסוק שציטטתי לעיל אומר: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'". המילה "פסח" היא המפתח להבנת החיפזון; היא הסיבה שמנמקת מדוע עלינו לאכול את קרבן הפסח בצורה חפוזה כל כך.

משמעות המילה "פסח" היא פסיחה, דילוג. בהקשר של חג הפסח, מובן אחד של דילוג זה הוא הפסיחה על בתי בני ישראל בזמן מכת בכורות: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית". אולם, יש לדילוג זה מובן נוסף. עצם היציאה מעבדות לחירות היא פסיחה, דילוג, קפיצה ממצב אחד למצב אחר לחלוטין. קפיצה זו לא יכולה להיעשות בניחותא. היא מחייבת חיפזון.

היציאה מעבדות לחירות היא נקודה של שינוי, של שבירת מצב, וכדי להיות מסוגלים לכך, אנחנו חייבים לקפוץ, להיזרק אל המצב החדש בחיפזון. רק כך אפשר לשבור את המצב הישן ולהיכנס אל החדש.

הדימוי שצריך לעמוד לנו בראש בהכנות לפסח אינו של ארגון מסיבה שאפשר לבא אליה עם כפכפים, בנחת, בלי דאגות ובלי לחשוב על המחר. אנחנו צריכים לחשוב כמו אתלט שמתכונן למרוץ, שבו הוא רוצה לשבור מחדש שיא שעדיין לא נשבר. לאחר כל ההכנות, עם הישמע השריקה, הוא חייב לקפוץ ממקומו בחיפזון, לזנק.

בהקשר האקטואלי, אנו שומעים סביבנו כל הזמן קריאות שסיסמתם "עכשיו": "להחזיר את החטופים עכשיו", "ניצחון עכשיו", "להיכנס לרפיח עכשיו", "בחירות עכשיו", "משיח עכשיו" וכן הלאה. דרישות אלו אינן מבינות כמדומני את המתח המובנה בין הכנה לחיפזון. כאשר מתרחשים בפועל שינויים, הם מתרחשים בחיפזון, כהרף עין, לפני שאנו מספיקים לומר "עכשיו". אולם, כדי שהם אכן יקרו, אנו צריכים להתכונן ללא הרף, כמו חיילים, להיות מוכנים עם כל הציוד – נעלים, חגור ומקל. רק אז, כשיגיע הרגע הנכון, נוכל לזנק אליו בחיפזון, ולא להחמיץ חלילה את השעה.