אין לי סבלנות, מבינים? רוצה את זה עכשיו!

אני חסרת סבלנות.

כשהייתי בהיריון הראשון שלי, כבר בחודש שביעי הבנתי את הקונספט והייתי מוכנה לסיים איתו. בהיריון השני כבר דקלמתי שאני מוכנה ללדת מחודש חמישי. מיציתי. אין לי סבלנות לתהליך. רוצה כבר להגיע למטרה.

גם ה״הריונות המקצועיים״ שלי נראים כך. כשאני יוצאת לדרך חדשה, פרויקט או מיזם חדש, אין לי סבלנות לתהליך שקודם לפירות. אני רוצה כבר פירות, ילודה, תוצאות. אפילו עכשיו בעודי כותבת את המאמר הזה, המחשב לקח לעצמו שנייה וחצי להתרענן ואני כבר דפקתי על השולחן כי... כאמור, אין לי סבלנות, אני רוצה להתקדם הלאה. 

באופן כללי, חוסר סבלנות יכול להיות תכונה שמקשה על החיים מאד, כי מה לעשות... החיים הם תהליכיים ובהרבה מצבים אנחנו צריכים סבלנות כדי לצלוח אותם. עם זאת, יש ספר שקראתי לפני כמה שנים: ״לך לך אל עצמך האמיתי״ של הרב יצחק ערד, ושם נכתב ברוח החסידות שבכל דבר ודבר, בכל פרט ופרט בעולם, יש שורש טוב, אפילו בחוסר הסבלנות. מאז, העיקרון הזה של השורש הטוב הולך איתי לכל מקום. כשקשה לי להכיל סיטאוציה מסוימת, אדם מסוים או תכונה מסוימת בעצמי, אני מחפשת את השורש הטוב שבהם.

ומה השורש הטוב שבחוסר סבלנות? מידת הזריזות! אומרים שכדי לנצח את היצר הרע, את הספק הפנימי הזה שקיים בתוכנו ומנגן לנו בתוך הראש 24/7 כל מיני שקרים ודמיונות, צריך זריזות. אם נהיה מספיק זריזים לפעול לפני שהוא יתחיל לדבר, ננצח. 

בספר בראשית מסופר על אברהם אבינו שיושב לו מחוץ לאוהלו כשהוא מחלים מברית המילה שעשה לעצמו. הוא כאוב וחלש אבל זה לא מונע ממנו להזדרז להכניס אורחים כשהוא רואה שתי דמויות שמתקרבות לאהל שלו. מצד אחד, יש לו את כל הסיבות שבעולם להמתין עד שהם פשוט ימשיכו ללכת. אולי אם הם יראו שהוא לא קם לקראתם, הם יבינו שהוא כאוב וקשה לו ולא יבקשו להכנס פנימה. מי מסוגל לארח במצב כזה? אני, אחרי הלידות שלי, בקושי מצליחה לארח את בני ביתי :) אבל בשביל אברהם אבינו זו לא בעיה, כי הוא לא משאיר זמן לעמלק הפנימי שלו לספר לו שזו בעיה.

כשחיברתי את עיקרון השורש הטוב עם ההשראה ששאבתי מאברהם אבינו ומידת הזריזות שלו, הבנתי שחוסר הסבלנות שיש בי הוא מתנה גדולה אם רק אשתמש בה נכון. 

איך הופכים חוסר-סבלנות למתנת הזריזות?

1. לשפוט לכף זכות: לומר לעצמנו: ״אוקיי, אני חסרת-סבלנות. זה אנושי, זה בסדר״. או כמו שמורת הדרך שלי לימדה להגיד: ״אני חמודה ואנושית״.

2.  דו״ח רווח הפסד, או הפרדת היהלום מהבוץ: אחרי שנשמנו עמוק והרשינו לעצמנו להיות אנושיים ולא מושלמים, זה הזמן להפרד ומשול. בספר ״לך-לך״ נכתב שהשורש הטוב שבכל דבר הוא בגדר יהלום שמתחבא בתוך בוץ. הטוב והרע שזורים יחד והתפקיד שלנו להפריד בינהם ולשלוף את היהלום מהבוץ, לחלץ את השורש הטוב מה״הפרזות״ וה״לכלוכים״ שמכסים עליו. כשאנחנו נעשים חסרי-סבלנות במצב מסוים, טוב שנעצור רגע ונשאל את עצמנו: 

א. מה הרווח שלנו? מה הדבר הטוב שאנחנו רוצים שיצא לנו מחוסר-הסבלנות שלנו?

לדוגמא: התחלתי לצלם סרטון לרשת החברתית ומהר מאוד איבדתי סבלנות ורציתי כבר לסיים איתו כדי שאוכל להתפנות לנקות לפסח בנחת. מה טוב בחוסר-הסבלנות שלי? אני רוצה להספיק לעשות כמה דברים, ואני רוצה לעשות אותם בנחת.

ב. מה אנחנו מפסידים מחוסר הסבלנות הזו? מהו הבוץ? מהי ההפרזה?

לגבי אותה דוגמא: אם אתנהל מתוך חוסר-סבלנות, אני לא אקבל את הנחת שאני רוצה. להיפך, אתנהל מתוך לחץ ואולי גם אצטרך לעבוד כפול כי אעשה טעויות. 

3. דיוק הפעולה: כעת אנחנו יכול להוציא לפועל את היהלום שלנו. לפעול בשם הרווחים והכוונה הטובה שלנו, ולהשתדל לעשות הכל בצורה מדויקת, נקיה, בלי בוץ, בלי הפרזות, ועם כמה שפחות הפסדים. לדוגמא: אקציב לעצמי זמנים מוגדרים מראש. שעה - אעבוד על סרטון לרשת החברתית, שעה- אנקה לפסח. ואחליט באופן מודע שאני עושה כל דבר בנחת ובנוכחות מלאה. 

ֿאת המודל הזה אנחנו יכולים לקחת לכל מצב בחיינו, ובמיוחד למצבים בהם קשה לנו לקבל איזו תכונה בעצמנו.

באופן אישי, בכל פעם שאני משתדלת לדלות יהלומים מתוך בוץ-חוסר הסבלנות שלי, אני מצליחה לפעול בזריזות ולעשות הרבה דברים טובים עבור עצמי ולסביבה, מבלי שהספקות הפנימיים שלי מפריעים לי. אני פשוט הרבה יותר מהירה מהם. השלב הבא מבחינתי הוא ללמוד להמתין בסבלנות לפירות, ולא לתת לספק הפנימי לספר שאין פירות לעמלי.יש דברים שאי אפשר להאיץ בהם, והפירות שלהם מתוקים הרבה יותר לאחר המתנה.

את זה עדיין לא למדתי איך לעשות :)