מה שקרה במוצאי שבת היה לא פחות מנס – וחשוב להודות בכך

מה שקרה במוצ"ש היה לא פחות מנס – וחשוב להודות בזה. כמות הרגעים הדרמטיים שנאלצנו להתמודד עמם במציאות הישראלית הרגילו אותנו להקטין את האירועים, לייחס להם פחות חשיבות מזו שהם ראויים לה באמת. אפשר לכבות את ההתלהבות ולומר: ״מה פתאום נס, זה רק בגלל שיש לנו טכנולוגיה מטורפת״, או ״כל העניין זה טריק פוליטי, איראן לא מעוניינת במלחמה אזורית ולא התכוונה באמת לפגוע בנו״, אך העובדה נותרת בעינה – אף מדינה מעולם לא בלמה התקפה מסיבית כל כך של טילים וכטב״מים בלילה אחד. 

למעשה, הניסיון לבטל ניסים ולתרץ אותם בדרכים אחרות מאפיין את העם היהודי עוד מימי התנ״ך. לאחר פיצול הממלכה בימי בית ראשון, בתקופתו של המלך אחאב, יהודים רבים הקימו מזבחי עבודה זרה. אשתו של המלך, אזבל, ציוותה להרוג את כהני ה׳ כדי לחזק את פולחן האלילים. הכהנים ששרדו ברחו והסתתרו, אך אליהו הנביא יצא ממחבואו והתעמת באומץ עם רודפיו. לעיני כל העם, הוא התגרה בעובדי האלילים והציע להם להקים מזבח, להעלות עליו קורבן ולהתפלל ל״בעל״ (האל שעבדו) שיבעיר את הקורבן כאות לכך שאמונתם אמיתית. אם ייכשלו, יעלה הוא ויעמיד קורבן לה׳, ואם הקורבן שלו יבער – סימן שה׳ הוא האל היחידי. כהני הבעל, כמובן, נכשלו. קורבנו של אליהו בער באש לעיני כולם. אולם, לפני שהקורבן נשרף, אליהו התפלל שמבחן הראווה יצליח, ובפתיחת דבריו אמר: ״ענני ה׳, ענני...״. בתלמוד שאלו, מדוע הוא אמר פעמיים ״ענני״? וזה ההסבר שהציעו (בבלי, ברכות): ״ מלמד שאמר אליהו לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ענני שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם״. זאת אומרת, אליהו לא הסתפק בבקשה שהנס יופיע במציאות, אלא הוא הוסיף בקשה לא פחות חשובה – שעם ישראל יצליח לזהות את הנס ולהעריך אותו כראוי.

שנים אחר כך, חזקיהו מלך יהודה ראה את ממלכתו נפרצת על ידי צבא אשור, ואת ירושלים מוקפת ב- 185 אלף חייליו של סנחריב. חזקיהו התפלל מעומק ליבו להצלה – ובלילה אחד נעשה נס וכל החיילים הומתו באורח פלאי על ידי מלאך ה׳. למרות הנס הזה, מספר דורות אחר כך נחרבה ירושלים. בתלמוד (בבלי, סנהדרין) מובא מדרש מרתק: ״... ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח... אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?! ״. כלומר, אלוהים ייעד את חזקיהו (שאכן היה נצר לדוד המלך) להיות המשיח שיביא גאולה, שגשוג לישראל ושלום עולמי, אך משום שהוא לא הודה מספיק על הניסים שנעשו לו - אלוהים החליט לדחות את ביאת המשיח באלפי שנים נוספות. 

כאן עולה שאלה: האם אלוהים זקוק לכך שיכירו לו טובה, או שמסתתר במדרש משהו עמוק יותר? התשובה לכך היא שהודיה היא פעולה מהותית לעם היהודי, ששמו ממש נובע ממנה (אנחנו קרויים יהודים על שם שבט יהודה, ששמו ניתן לו מלשון הודיה). הודיה היא מרכיב הכרחי בתיקון ובשינוי. רק אדם שמכיר בעומק הצרה שהיה שקוע בה, ומרגיש את השמחה הגועשת בלב בשל ההיחלצות מאותה מצוקה – רק הוא ימצא את הכוחות המתאימים ללכת באותה דרך שסייעה לו להינצל. לכל אורך התנ״ך, הישועות מובאות בהתאם למצב המוסרי הפנימי של עם ישראל. כאשר יש שחיתות ועוולות – באות צרות. כאשר העם מתחרט, ומחליט באמת לתקן את מעשיו – באות הישועות. השירים וההודאות של חזקיהו חשובים לאלוהים מסיבה אחת – הוא מעוניין שהעם שלו ילך בדרך טובה וישרה. 

לא סתם יציאת מצריים ארעה בחודש ניסן, שמכיל בתוכו את האותיות ׳נס׳. פסח הוא אב-טיפוס לסיפור ההיסטורי החוזר מדור לדור בתולדות ישראל: יצאנו מעבדות כדי להיות יחד, משפחה אחת שעובדת למען מטרה משותפת: להיות טובים ולהפוך את העולם הזה לטוב ככל האפשר. בתלמוד מובא, שצריך להזכיר את יציאת מצרים, המכונה ״גאולה״, לפני התפילה. הרב שטיינזלץ מסביר: ״הברכה על הגאולה, עיקרה הזכרת יציאת מצרים… סמיכת הגאולה לתפילה הרי היא כעין המשכה של יציאת מצרים ההיסטורית - שעם ישראל חוזר ונגאל שוב מגלותו ומצרותיו, מיד ניגש להתפלל לפני קונו. ומי שיוכל לקשר בחייו ובתפילתו את ברכת הגאולה עם תפילותיו האישיות לה׳ - הרי זה בן העולם הבא, אדם שחייו כולם מתנהלים בהתאם לדרך נעלה יותר״. המילה ערב היא מלשון ״ערבוב": זמן שבו שוררת חשיכה וקשה לזהות דברים נכון. דווקא בזמן כזה, כמו התקופה בה אנו חיים היום - דווקא אז חשוב יותר מתמיד לזהות את הניסים.