האם מוסרי לגדל את ילדינו במדינה משוגעת כזו?

שאלה:

במהלך הלילה ההזוי, שבו מדינה שלימה ממתינה ל"מתנה" שנשלחת עלינו מאיראן, שיודעת באיזו שעה אמורה המתנה לנחות על ראשנו, או לא, ישבנו בממ"ד ושאלנו את עצמנו: האם זה אחראי להישאר כאן? יש לנו 2 ילדים קטנטנים וחמודים. האם זה בכלל מוסרי לגדל כאן ילדים, שכנראה עוד יצטרכו להילחם, וחס וחלילה למסור את חייהם בעזה, בלבנון, אולי בשומרון או סתם באיזה פיגוע בלב הארץ? יש לנו דרכונים זרים, בזכות סבא שלי, ואפשרות לגור בחו"ל עד שיירגע כאן קצת, בתקווה שזה יקרה אי פעם. אפשר לדבר בסיסמאות גבוהות של ציונות, אבל האם אנחנו לא טומנים את הראש בחול?

תשובה:

 סיפר לי מנחם הילר ז"ל, מנתניה, שאחרי שעבר את השואה ואיבד את כל משפחתו, הוא חיפש דרך לעלות לארץ. כידוע, השערים היו סגורים ע"י הבריטים. באותם ימים הוא קיבל מכתב מקרוביו בארה"ב, ובו הם מפצירים בו שיבוא אליהם, והם ידאגו לכל מחסורו. הם כותבים לו שלא ילך לפלשתינה כי שם יש מלחמות, ומסוכן שם, ואחרי שאיבד את כל משפחתו והוא זה שנותר, לא כדאי שילך למקום הסכנה. הוא השיב להם שאחרי מה שחווה באירופה, הוא הגיע למסקנה שהמקום של היהודים הוא רק בארץ ישראל. למרות כל הסכנות, הוא מתכוון לעלות לארץ. וכך הוא עשה. הוא זכה לעלות בדרך לא דרך, להילחם כאן, להקים משפחה גדולה ומפוארת. בערוב ימיו הוא סיפר לי ששמר את המכתב ההוא. מדי פעם הוא מתבונן בו, ושמח כל כך שלא שמע לעצתם. מה היה קורה אילו היה שומע? סביר להניח שהנינים שלו היו חיים בביטחון פיזי, אבל לא בהכרח היו יהודים, ובכך הוא היה משתף פעולה עם החזון הנורא של היטלר, רק בדרך אחרת...

מסתבר שאתם לא הראשונים שעומדים בפני הדילמה הזאת.

מעניין שהחזרה לארץ התחילה דווקא לפני מה שאתם קוראים לו "הסיסמאות הציוניות". ישבו יהודים בליטא, בשלווה יחסית, לפני כמעט מאתיים שנה, וניהלו חיים מלאים. אחד מהם היה מחבר סדרת הספרים הנפוצה של פרשנות התלמוד "קרן אורה". הוא היה רב גדול ומקובל על כולם. גם חתנו היה בעל כשרון גדול. הם ישבו בנחת ובשלווה, בחיים טובים ומאושרים, עד שלפתע החליט החתן שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. 'מאיפה הבאת לי את ארץ ישראל פתאום?' שאל החותן בלשון ימינו. הוא לא הבין מה רע לחתן, ומדוע הוא רוצה לקחת את בתו ואת נכדיו למדבר שממה. ברור שהתורה כולה מדברת על ארץ ישראל, אבל זה אחרי שיבוא המשיח מתישהו, זה לא משהו לעכשיו. כך טען החותן. החתן היה עקשן, והאבא דרש מבתו שלפחות תציל את עצמה, שתבקש גט מבעלה, וייפרדו לשלום. היא הייתה קרועה בתווך. החתן היה כל כך נחוש, שום דבר לא השפיע עליו, ובעלייה לספינה, ברגע האחרון, היא החליטה שהיא עם בעלה עד הסוף, והם עולים לארץ יחדיו. החותן לא הפריז, החיים בארץ היו בלתי נסבלים, ילדיהם חיו בסיכון גבוה, אבל הם ושכמותם בנו את הארץ הזאת. הם היו הבסיס המוקדם של הציונות לדרישת מדינה.

האם היה כאן פחות מסוכן מאשר היום? בוודאי שלא. הם פגשו כאן מחלות, שודדים, רעב וכל צרה שאפשר לדמיין. אז למה הם באו לכאן? כי אדם בלי יעוד ובלי משמעות חיים לא יכול לשרוד, זו סכנה וודאית. לאדם יש כמה מרכיבי זהות, כשחלקם באו לו "מבחוץ". למשל, הוא לא בחר הורים, אחים, משפחה. ובדיוק כך הוא לא בחר לאום. גם יהודים מתבוללים, שהתכחשו לגמרי ללאום שלהם, שראו בו נטל ולא נכס, לא הצליחו לברוח מגורל ההשמדה של היטלר. "גורל אחד שם אותנו כאן בארץ הזאת. ניסינו לברוח...ולא הצלחנו לעזוב", הקטע מהשיר הנפלא של שם טוב לוי וצפנת ירון, שנכתב בארה"ב אחרי מלחמת לבנון הראשונה, על קורבנותיה הרבים, הוא בעצם תרגום מעשי לאמירה הישנה של דוד המלך בספר התהלים (פרק קל"ט)  "אנא אלך מרוחך ואנה מפניך אברח? אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול? – הנך!". בהשראת הפסוקים האלו נכתב פיוט לפני כ400 שנה ע"י רבה של עזה, רבי ישראל נג'ארה – "אברח ממך - אליך".

ספר יונה עוסק בניסיון הבריחה של יונה הנביא ממה שאי אפשר לברוח ממנו. הוא מנסה לברוח לחו"ל, לא נעצר בביקורת הגבולות, אבל האונייה שבה הוא מפליג נתקלת בסערה גדולה בים, ואין לו ספק שהוא הגורם לסערה. א-לוהים גורם לו לחזור לארצו, ולא להתכחש ליעודו.

כך גם מגילת רות מתארת בריחה של משפחה, ירידה מהארץ בשעת צרה, והגורל הקשה שפוקד אותם שם מחזיר ארצה את מי שנותרה בחיים, בעל כורחה, מושפלת, אך נחושה לבנות הכל מחדש. התהליך הזה מביא לעולם את דוד המלך, 4 דורות אחר כך.

אנחנו עם בורח, ואנחנו עם חוזר מבריחה. התנ"ך כולו מלא בניסיונות בריחה. משמע שהדיון שהיה לכם בממ"ד הוא דיון קלאסי שמתרחש אינספור פעמים בהיסטוריה היהודית. זהו תהליך של קושי שמתעצם עד לרמה בלתי אפשרית, שגורמת ליהודים לברוח מהארץ, מהעם, מהזהות היהודית שלהם או מכל מרכיב אחר בזהות שלהם, גם אם בריחה זמנית, וגורל שמחזיר אותם לזהותם, ומחבר אותם אליה הרבה יותר עמוק ממה שהם היו מחוברים קודם.

אחזק את שאלתכם: סבא שלי היה יהודי שנולד בגרמניה, למשפחה שחיה שם 850 שנה! אינני יודע אם יש גרמנים שיודעים משהו על משפחתם 850 שנה אחורה. יהדות גרמניה עשתה אידיאליזציה מהיותם חלק מהתרבות הגרמנית המפוארת. גם שמירת המצוות בגרמניה לוותה באידיאליזציה כזאת. בשנת 1937 או משהו כזה, התקיים ויכוח בינו לבין אימו. הוא טען שצריך לברוח מגרמניה, היא טענה שהכל דיבורים. היא, לכאורה, הייתה האופטימיסטית, שחשבה מחשבות טובות. הוא, לכאורה, היה הפסימיסט. הוא ברח, היא ניסתה לברוח רק בשלב שהתברר כמאוחר מדי. הוא ניסה לסייע לה, אבל היא נתפסה על הגבול ונשלחה אל מותה במחנות. הוא צדק.

אבל ההבדל ברור. הבורח הוא המתכחש לזהותו, למהותו. הוא ברח ממקום שהיה מנוגד לגמרי לזהותו האמתית. עליונות התרבות הגרמנית התבררה כזיוף, כשקר. זה לא באמת היה חלק מהמהות של יהודי גרמניה. הם חיו בבריחה כל השנים שעד אז, והוא ברח מהבריחה, הודה בטעות. היא בחרה באזור הנוחות שלה, אך לא באזור המהות שלה. היא זו שברחה באמת, עד שהתעוררה באיחור. אנחנו חיים כאן עם העם שלנו במקום הטבעי שלנו, במדינה היחידה שיש לנו. כל התרחקות מזה תהיה הבריחה.

ומה עם הפחד, עם הרצון היהודי הטבעי לברוח? כבר מימשתם אותו בעצם הדיון הממ"די. יצאתם בכך ידי חובת "היהודי הבורח". שיהיו לכם חיים טובים ומאושרים כאן, לדורות.