אמא שלי נפטרה בפתאומיות. האם הנשמה שלה עדיין כאן?

שאלה:

אמא שלי מתה מהתקף לב פתאומי, בגיל 47, אישה בריאה ללא שום מחלות רקע. כולנו בהלם, לא יודעים לעכל. אנחנו לא משפחה דתית, אבל אנחנו מאד שומרים את המצוות של האבלות. גם הסיפור של הקבורה היה קשה, לראות אותה ככה יורדת לבור הזה, וזהו. בשבעה עוד לא עיכלנו שזה סופי, אבל עכשיו פתאום זה מכה בי. האם לפי היהדות זה באמת סוף, ניתוק הקשר? לפחות שאחלום אותה, שהיא תגיד לי למה. בעצם, מה זה יעזור? ומה זו הנשמה שנשארת, שכולם מדברים עליה? יש לי דוד שאומר שזהו, אין כזה דבר נשמה, הכל נגמר, גם המוח נגמר, והכל זה רק מחשבות שבתוכי. אם הוא צודק זה מצמרר. זה לא יתכן, אבל אין לי באמת מושג מה עונים על זה. הייתי רוצה להאמין שזה לא כך.

תשובה:

 תקופה מסוימת אחרי פטירתה של אמי ראיתיה בחלומי. בחלום היא נמצאת עמי בחדר חשוך, ואנחנו מדברים. אני שואל אותה: כל העניין הזה של העולם הבא, עד כמה הוא ממשי, מוחלט, ברור? אנחנו מאד מתקשים להבין את זה. היא השיבה: 'אני אסביר לך. עכשיו החדר שאנחנו נמצאים בו חשוך, נכון? החפצים שנמצאים בו לא ברורים לך. יש כאן מתג, תדליק את האור'. הדלקתי. פתאום ראיתי הכל, וגם אותה. 'כעת הכל ברור, ממשי, חד, ללא ספקות, נכון? ככה בדיוק זה העולם הבא עבור אנשי העולם הזה. אתם כמו בחדר חשוך, העצמים שבו קיימים כל הזמן, הם לא פחות שם בגלל שאתה לא רואה אותם בבירור. הם שם לגמרי, וההבדל הוא רק במבט המוגבל של אנשי העולם הזה'.

הפרק היפה ביותר בתנ"ך, מבחינה פיוטית, בעיני, הוא הפרק האחרון של ספר קהלת. זהו פרק שמתאר את ימי הזקנה, את המוות ואת הפרידה, בתיאור ציורי יפהפה, משלל דימויי הטבע. אחרי 11 פרקים של אמירה כי "הכל הבל" בחיי האדם, זניח, חסר ערך. מגיע פרק המוות, ואז פתאום הוא כאילו מגלה כמה הכל כה משמעותי ויפה. סביב המוות הפרופורציות נעשות חדות ומדויקות. אדם מבין מה חשוב ומה לא. האינטואיציה האנושית מבינה את זה. רמת הקדושה והחשיבות המיוחסת לאמירת הקדיש, לעליה לקבר, לנר נשמה ולמנהגי האבלות, מעידים על האמונה שכל אדם מאמין בחיי הנשמה. אילולי הוא היה מאמין, הוא לא היה טורח לדבר עם מי שכבר אינו כאן, ולא היה טורח להקפיד למלא צוואתו. אף אחד לא מרגיש שהוא מדבר עם קיר או עם עצמו בלבד, כשהוא עומד ליד מצבת אמו ביום השבעה, ביום השלושים או ביום הפטירה.

בהלכה היהודית יש דינים שונים לשבעה, לשלושים וכו', משום שהנשמה מסתלקת (=עולה, בלשון ספר הזוהר) בהדרגה. המוות הפיזי פתאומי, אבל הפרידה מהנשמה נעשית בחסד, בהדרגה, יום המוות, הקבורה, שלושה ימים, שבעה, שלושים, שנה... הנשמה שורה עמנו עוד קצת, כדי להיפרד כראוי. וגם שם למעלה, כביכול, יש לה "קידום". הפז"מ עושה את שלו, אע"פ שזהו עולם שמעל הזמן, כי זה בהשאלה לעולם שלנו. וגם הדברים הטובים שנעשים כאן בעולם על ידי צאצאיו ממשיכים להיזקף לזכותו, שנים רבות אחרי שגופו כבר עזב את העולם, משום שאם הוא לא היה מביא ילדים לעולם, המעשים הטובים שלהם לא היו נעשים.

הדוד שלך אומר שהכל בתוך האדם, ואין יותר כלום. אבל למה כל כך חשוב לאדם מה יהיה אחרי מותו? הוא רוצה להשאיר זיכרון. אבל למה שאחרי מותו יהיה חשוב לו הזיכרון? הרי הוא כבר חסר כל תודעה, ומהו זיכרון עבורו? ומה איכפת לו שיהיה טוב לקרוביו, אם אין יותר משמעות? כלומר, בוודאי כל אדם מאמין שיש משהו אחריו, שנותר ממנו משהו. אם שם ההוויה הרוחנית שנותרת אחרי המוות נקרא זיכרון או נקרא נשמה, זה פחות חשוב. זה ענין של סמנטיקה. זוהי בכל מקרה הוויה שהוא מכבד, שחשובה לו מאד. אילולי הוא היה מאמין שיש ערך אובייקטיבי לזיכרון הזה, הוא לא היה מייחס לו חשיבות כה רבה. נכון שזה צורך אנושי, אבל זה צורך של כל בני האדם, ובדיוק כפי שכתבת, אי אפשר בלעדיו. כלומר, זו אמונה שבנויה בתוכנו. עצם השאלה שלך מעידה כמה חשוב לנו הקשר עם אותה נשמה.

הגמרא (מסכת סנהדרין דף מ"ז) דנה בשאלה אם ההספד הוא עבור החיים או עבור המתים. האם הכל לכבוד נשמת הנפטר, או לכבוד נשמות הקרובים החיים. מסתבר ששני הצדדים קיימים, אולי אפילו באותו הדבר. המוות של קרובים קשה לנו בגלל הפרידה, בגלל החסר שלנו, ובעיקר בגלל תחושת ההחמצה. האבלות מכילה תהליך פרידה, אבל היא גם עוסקת בבניין החיים. פתאום בסוף מגילת קהלת החיים קמים לתחייה, ובצל המוות מתגלה יפי עולם והדרו. אנחנו מזכירים את הדברים הטובים שאדם עשה בחייו בגלל האמונה שיש לכל אלה איזושהי הוויה רוחנית קיימת, משמעות נצחית. זוהי הנשמה שנותרת. אנחנו כאילו בונים כאן את הזיכרון, את ההוויה הרוחנית, משאירים כאן משהו מהנשמה הזאת. אולי כך אפשר להציל משהו מתחושת ההחמצה, למלא את הכיסים בשעת רצון כזאת במהות של המת, בחלק הנצחי שלו.

הנשמה איננה הנפש. זוהי מציאות רוחנית עצמאית. היא לא רגש, במובן שלנו, כי אחרי המוות חדלים להרגיש, אבל היא הגרעין הייחודי של האדם, החלק הא-לוהי שבו. והיא כמו "הקופסה השחורה" של המטוס, שאיננה פגיעה. אדם יכול לפגום את נפשו, לא את נשמתו. הוא עלול לכסות את נשמתו בכיסויים רבים, להסתירה עמוקות, אבל לא לפגוע בה עצמה. בברכות השחר שבכל בוקר אומר היהודי: "נשמה שנתת בי טהורה היא". היא המנוע של כל אחד, המלאך שמגדל אותו, ה"אני" ממש. לנשמה הזאת יש גוף למשך כ70-80 שנה, ולא להיפך. במבט חיצוני לחיינו, הגוף מגביל את הנשמה, את חירותה. אדם צריך לעבוד כדי למצוא מזון כדי לכלכל את קיומו של הגוף, למשל. הנשמה רוצה מרחבי אינסוף, והגוף מוגבל בקצב החיים, לפעמים גם מוגבל במחלות, בצער, בחולשה.

היה לי אח שנפטר ממחלה קשה. עד סוף ימיו, מה שהיה גורם לו אושר רב הוא להניח תפילין. בכל יום, בכל מצב, כולל ביומו האחרון, במצבי סבל וייסורים, הוא לא ויתר על אף יום של הנחת תפילין, ולו לרגע אחד לפני שקיעת השמש. היו לנו כמה שיחות לפני מותו על ענין שכר ועונש, על העולמות, על נסים רפואיים. הוא היה מאמין גדול. כחצי שנה אחרי מותו, הוא מבקר אותי בחלומי. בחלום אני עורך אתו השוואה, מעין ויכוח, איפה יותר טוב, פה או שם. כל אחד טוען את טענותיו לטובת העולם שבו הוא נמצא. בסוף אני אומר לו: 'בסדר, נניח שהכל טוב שם, אבל תסביר לי דבר אחד: איך אתה יכול יום אחרי יום לא להניח תפילין? כבר חצי שנה, כל יום, אתה לא מניח תפילין, זה הרי נורא!' הוא צחק ואמר: 'למה אתם בעולם הזה מצווים להניח תפילין? כי אתם כמו עבדים, מתרוצצים כל היום, הולכים מפה לשם, ממשרד כזה לאחר, סידור כזה, עבודה, משימות, נסיעות, מחויבויות, אתם כמו עבדים. בתפילין כתוב שצריך לזכור שהיינו עבדים במצרים ושהא-ל הוציא אותנו משם כדי להיות בני חורין!  אסור לנו לשכוח שאנחנו אמורים להיות בני חורין. אז פעם ביום, בהנחת התפילין אתם מקבלים כמה רגעים של חירות, של מחשבת חירות. אבל כאן לא זקוקים לזה בכלל. כאן אנחנו תמיד בני חורין, אין רגעים של עבדות, אז אין צורך במצות תפילין'.

אגב, לפי זה, נשים, כנראה, חיות בחירות יותר מגברים, לא זקוקות לתפילין כדי להרגיש חירות. אולי יש להן דרכים ותזכורות אחרות.

אולי המחשבה על נשמה שהגיעה לחירותה מקלה על הקרובים, ואולי אימוץ מידות טובות מאימך, ישאיר אותה, הממשית והאמתית, את נשמתה, את זיכרונה הטוב, כאן בעולם. תנוחמו מן השמים, וחג חירות שמח.