התמיכה הירדנית נגד איראן - עוד רמז לתקווה הרחוקה של המזרח התיכון

 ההתקפה האיראנית הייתה מופע ראווה. כמו קוסם המתוודה לקהל על השיטות שבהן הוא מבצע את קסמיו – כך נחשפה התמונה האזורית האמיתית. מעבר להישג הצבאי המרשים של ישראל, שהטביעה את חותמה על זירת השמיים – התמיכה המעשית של ירדן ביירוט הכטב״מים מעידה עד כמה המזרח התיכון השתנה מאז שמדינת ישראל קמה לתחייה. זאת היא עוד פסיעה, כמו גם ״הסכמי אברהם״, בתהליך הארוך של דורות – שבסופו מחכה לנו משהו שבחכמת היהדות מכנים "גאולה". מושג מסתורי זה מתפרש באופנים רבים על ספקטרום רחב, מן הגישות המיסטיות ביותר ועד לגישתו של הרמב״ם שאמר: ״אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג...״, אולם המשותף לכל הדעות הוא שהגאולה קשורה לישיבתו של עם ישראל בארץ ישראל, מה שיוביל לשלום ולשגשוג עולמיים. 

בתלמוד מסבירים שהמסע לגאולה יהיה מדוד ואיטי (ירושלמי, ברכות): ״מעשה ברבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל השכם בבוקר וראו קרן אור ראשונה של שחר שבקע אורה. אמר: כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, ככל שהיא (= הזריחה, וכמוה הגאולה) מתקדמת, היא גדלה והולכת״. כשמתבוננים על הדימוי לעיל בראי ההיסטוריה, 2,000 שנות הגלות של עם ישראל נמשלים ללילה אפל ומייאש, ראשית הציונות וההתיישבות הם רמזים קלושים להתבהרות של בוקר, הקמת המדינה היא נצנוץ עדין של שמש  – ובכל דור ודור נחשף טפח נוסף בתהליך. מעניין במיוחד לקרוא את הנבואות בתנ״ך בהקשר הזה. את חזון העצמות היבשות של יחזקאל, למשל, מבינים פרשנים רבים כתיאור של התעוררות עם ישראל לתחייה ממעמקי הגלות, שבה היה קבור:  ״וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת... וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.... וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם--חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה...״. אכן, עם שנרקב בגולה ללא מדינה וריבונות משל עצמו, עם שאף אחד לא הבין איך הצליח לשרוד אלפי שנים בתנאים עלובים כל כך – התעורר ובנה את עצמו מחדש.

אולם, נבואות של ישעיהו מרחיקות לכת לתקופה שבה כל העמים יבואו להתפלל בירושלים לצד ישראל: ״וַהֲבִיאוֹתִים (= הבאתי את הגויים) אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִ... כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״. מכאן נראה שהעתיד של ישראל לא כולל רק את השיקום של עצמם, אלא גם תמיכה בעמים שסביבם. הנביא זכריה, מתאר בנבואתו חיזיון דומה לשל ישעיהו, אך הוא מתאר בפרט את הקשר של הגויים לחג הסוכות: ״וְהָיה כׇּל־הַנּוֹתָר מִכׇּל־הַגּוֹים הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְעָלוּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶך ה׳ צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת...״. במאמרו ״זמן שמחתנו״, הרב זקס מסביר מדוע זכריה מתייחס לסוכות כחג אוניברסלי: ״ לעבודת המקדש בחג הסוכות יש תכונה ייחודית שאולי נתנה לזכריה השראה. בחג האחר בן שבעת הימים, פסח, הקורבנות היו זהים בכל הימים, אך לא כן בסוכות. ביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, בשני שנים עשר, וכך פוחת והולך עד היום השביעי, שבו הוקרבו שבעה פרים: בסך הכל שבעים פרים בשבעת הימים. המספר שבעים בתורה נקשר במספר האומות שהאנושות נחלקת להן, על פי פרק י׳ בספר בראשית. חז״ל למדו מכאן ששבעים הפרים מוקרבים בשמה של האנושות כולה. ואם כך, זכריה ביטא רעיון שכבר נרמז בתורה״. ואכן, זהו גם אחד ההבדלים בין סוכות לשמיני עצרת. רש״י מסביר במשל את המילה ״עצרת״, בכך שהיום השמיני נועד להתוועדות של ה׳ וישראל בלבד: ״עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה כך וכך ימים. כיוון שהגיע זמנן להיפטר, אמר: ׳ בניי (= ישראל), בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד. קשה עליי פרידתכם״. 

המתח הזה בין היחס של עם ישראל לעמים האחרים לבין תיקון היחסים שלו בתוך עצמו, גרם לי להרהר על השביעי באוקטובר. המלחמה החלה דווקא בסוכות - שבו על פי הנבואה יבואו העמים ויעלו להר ציון. אולם, ליתר דיוק - המלחמה החלה דווקא בשמיני עצרת, יום התייחדותו של עם ישראל עם אלוהים. תאריך זה עלול לסמל שהיכולת שלנו לקיים את יעודנו, לעמוד בחוזקה כנגד כוחות הרשע ולשנות את העולם לטובה, תלויה בכך שנתקן קודם כל את היחסים הפנימיים שלנו בתוכנו. אם נהיה חזקים בתוך עצמנו, אז מי יודע איך ייראו הדורות הבאים? אולי יבוא יום שבו ״איראני עם ישראלי ירבץ״ בחג הסוכות, תחת עץ התאנה בירושלים עליו ממוסמר שלט ובו כתוב: ״בית תפילה לכל העמים״.