בת הזוג מצפה ממך לקרוא מחשבות? יש מצב שהיא צודקת

בוקר שישי אחד, לפני שבועיים, הלכתי על טיילת חוף הים ושני קשישים שהלכו לפני שוחחו ביניהם. משפט אחד התגלגל לאוזניי: ״תאמין לי... אני לא מבין מה היא רוצה ממני. אמרתי לה: תקשיבי שושנה, אני מבטיח שאעשה ניתוח להשתלת מוח אם תמצאי לי גבר אחד שיודע לקרוא מחשבות״. השניים צחקו והמשיכו בדרכם, והותירו אותי להרהר במה ששמעתי. תהיתי האם גם אשתי, כשנהיה בשנות ה – 70 לחיינו כמו הזקנים הללו, עדיין תצפה שאדע לקרוא מחשבות.

משאלת הלב הזאת, שאני מאמין שנשים רבות שותפות לה, נובעת מכך שרבות מהן סבורות שזה קל לקרוא מחשבות, ואם הן מסוגלות לכך – מדוע שהאיש שלהן לא יהיה מסוגל גם? כמה משפטים משעשעים ביידיש מעידים על כך שהלך הרוח הזה עוד היה קיים מימים ימימה (מתוך 'ביידיש היו אומרים…' של רחל דביר): ״אישה שוכחת את גילה – אבל לא שוכחת את יום הולדתה״, או ״ילדים מחנכים – בעל מאלפים״, או ״ בתחילה יצר ה׳ את הגבר, ואז הוא נח. לאחר מכן יצר את האישה, ומאז אף אחד לא נח״. ניחא, נניח את ההומור בצד וניגש ללב הסוגייה: האם אדם אחראי לנחש את רצון זוגתו?

התלמוד, בתחילת מסכת בבא בתרא (נזיקין), עוסק בהגדרת תחומי אחריותו של האדם כלפי סביבתו. הנזקים מסווגים לקטגוריות שונות, כשאחד הקריטריונים המשותפים לכולם הוא עד כמה הנזק מצוי. למשל, אדם שיש לו שור ( דוגמה עתיקה אכן, אבל תכף נראה שבעומק שלה – היא רלוונטית גם היום), יכול לצפות שהשור שלו יתפתה לאכול חסה מהגינה של השכן. הנזק הזה מצוי, הרי גם מי שלא קרא את ״סיפורו של פרדיננד״ יודע ששוורים אוכלים עשב וחסות. בעל השור היה צריך לשמור עליו, ובגלל שהוא התרשל – הוא צריך לשלם לחברו נזק שלם על כל מה שהשור הזיק. אולם, אם השור שלו נתקף בולמוס של מאנץ׳ לא צפוי, והתחיל לבלוס את הג׳ינס שהשכן תלה לכביסה – איך בעל השור יכול היה לצפות דבר כזה? מי שמע על שור שניזון מג׳ינסים? לכן הוא אחראי לשלם רק חצי נזק. 

אף על פי שהדוגמאות הללו לא יושבות בדיוק על אותה משבצת, בגרעין שלהן נמצא אותו יסוד – והוא, האם מצופה מאדם לנחש דבר לא מצוי ולא צפוי בעליל? בואו ניישם את זה על דוגמה ספציפית: אם זוגתך מעולם לא רמזה על כך שהיא צריכה קצת חופש, ופתאום היא מתמלאת זעם על כך שלא חשבת מעולם להפתיע ולקחת אותה לאיזה צימר – האם לפי הדוגמה שלעיל תוכל לומר לה: ״חכי רגע גברת, את כועסת עליי במאה קמ״ש, אבל למען ההגינות אני חייב רק חצי נזק, אז אולי תורידי לחמישים?״. ובכן, צר לי לאכזב אבל לפי התלמוד – ״אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן״. כלומר, כל נזק שנגרם במישרין על ידי האדם, בין אם בשגגה ובין אם בזדון, אפילו אם התגלגל מתוך שינה ונפל על חפץ יקר של חברו ושבר אותו – הוא חייב לשלם עליו את מלוא הנזק. אפשר לראות את המונח ״אדם ישן״ כמטאפורה לכל מה שמעבר למודעותו של האדם – ןשבכל זאת הוא אחראי לו. אין לו את הפטור החלקי של שור שזולל ג'ינס.

וכאן עולה השאלה: עד כמה זה באמת הוגן? איך אפשר להאשים אדם על דבר שהוא אינו שולט בו? נראה שהקביעה הזו לגבי האדם חושפת לפנינו טפח מתפיסת האחריות הכוללת של האדם על פי חז״ל. האדם לא מצופה לעמוד בחובותיו בלבד ודיינו – אלא הוא מצופה להגדיל ראש הרבה מעבר. אדם שיודע שהוא עלול להתגלגל מתוך שינה, צריך לוודא שאין חפצים יקרים מתחת למיטתו לפני שהוא ישן. אם הוא לא חשב לעשות זאת, או שהוא אמר לעצמו: ״זאת האחריות של חבר שלי, בעיה שלו אם הניח משהו יקר על הרצפה״ – לפי התורה, הוא עדיין אחראי לנזק. לפי חכמת היהדות, הגדלת ראש ומחשבה על הסובבים אותך, הם תנאים מינימליים לקיום של חברה. 

במקום אחר בתלמוד, הרעיון הזה נאמר במפורש (בבא מציעא):״לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו (= מה זאת אומרת, היו צריכים להתנהל לפי חוקי גזלנות)?! אלא אימא (=תאמר) שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (= עשו) לפנים משורת הדין״. הרב שטיינזלץ מסביר: ״… וכיוון שאיש לא רצה לוותר על זכויותיו, לכן חרבה ירושלים״. אז נניח ואתה צודק, לקרוא מחשבות זה באמת לא בתחום אחריותך – עדיין ראוי שתחשוב על זוגתך ותפעל לפנים משורת הדין. בסופו של דבר, זאת השקעה משתלמת, שכן כמו שהמאמר האחרון אומר לנו – קשר המיוסד על כך שכל אחד מתכנס בתחומי זכויותיו וחובותיו ולא מביט מעבר, הוא קשר רעוע למדי. על התנהלות חברתית כללית כזו - חרבה ירושלים. קל לנחש איזה אפקט יש לכך כשמדובר בהתנהלות זוגית.