כך לימדה אותנו קריעת ים סוף להשתחרר מקונספציות

בחודשים האחרונים, מילה חדשה-ישנה קפצה אל הלקסיקון שלנו: קונספציה. מאז אותו יום ארור, השביעי באוקטובר, היום שבו נהפך לאבל מחולנו והושבתה שמחת חגנו, אנחנו לא מפסיקים לדבר על "קונספציה". הקונספציה שהתנפצה או שלא התנפצה, אלו שהשתחררו מהקונספציה ואלו שעדיין שבויים בקונספציה.

מה המשמעות של אותה מילה, קונספציה? למונח הלועזי Conception, שהוא לכאורה המקור של המונח העברי, יש שתי משמעויות מרכזיות, או רגע העיבור, הרגע שבו הזרע שפגש בביצית נקלט ברחם ומתחיל תהליך היווצרות הולד, או השלב הרעיוני של תוכנית, השלב שבו היא קיימת רק במחשבה ועדיין לא בוצעה בפועל, שלב הקונספט, כמו שאומרים בעברית עדכנית. אולם, האופן שבו אנו משתמשים במונח זה בחודשים האחרונים אינו תואם לאף אחד ממובנים אלו.

חכמת ההמונים של ויקימילון לימדה אותי כי משמעות המונח קונספציה בעברית הוא: "גישה או השקפה בחיים בכלל או בתחום מסויים". קונספציה  בשפתנו המדוברת היא אפוא תפיסת עולם, האופן שבו אנו תופסים את המציאות. אולם, פרשנות זו של המונח אינה נושאת את המטען השלילי שבו הוא נטען בימים אלו. כשאנו שומעים בתקשורת דיבורים על מישהו שיש לו "קונספציה", נראה שמדובר בסוג מסוים של מחלה.

אם הכוונה בקונספציה לומר שמישהו מפרש את המציאות באופן שגוי, והוא חושב שהוא רואה אריה בזמן שבעצם מדובר בחתול, הרי שלכך יש מילה עברית מעולה: "אשליה".  אבל לא. לא מדברים כאן על תפיסת עולם דמיונית: קונספציה שגויה או קונספציה מעוותת. מדברים בפשטות על "קונספציה".  

מהפעלים שאנו מצמידים לקונספציה נדמה כי מדובר בסוג של שלשלאות או כלא. צריך להשתחרר ממנה ואפשר להיות שבוי בה, היא יכולה להתנפץ או להיסדק וניתן גם להילכד בה. יציאה מהקונספציה היא יציאה לחירות מאיזו מלכודת מתעתעת שהאדם נתפס בה. קונספציה אינה אפוא "תפיסת עולם" אלא הילכדות בעולם. תפיסת עולם היא אופן שבו אנו תופסים את העולם – כלומר אוחזים בו, כמו שתופסים כדור, כמו שתופסים מחבט בייסבול. היא לא משהו שאנחנו רוצים לשחרר. אם נשחרר את התפיסה, העולם יישמט לנו מהידיים. אבל קונספציה, לעומת זאת, נשמעת כמו משהו מסוכן, משהו שתופס אותך ולא אתה תופס בו.

האם קונספציה היא אפוא היהפוך של תפיסת עולם? מצב שהעולם לוכד אותך באשליה מסוכנת במקום שאתה תהיה זה שתופס אותו? גם פרשנות זו לא אפשרית. השיח הציבורי שלנו מלא הלא בהאשמות לכל הכיוונים כנגד אלו שלא הצליחו להשתחרר מהקונספציה למרות שהמציאות טופחת בפניהם. המציאות אינה מקור הבעיה אפוא אלא הפתרון. אם היינו מקשיבים למציאות, ולא מנסים לתפוס אותה, היינו "משתחררים מהקונספציה".

אין מנוס אלא לומר שהשיח הישראלי רואה פסול בעצם הרעיון של תפיסת עולם. קונספציה היא אכן תפיסת עולם, ותפיסת עולם היא דבר בעייתי. היא מונעת ממך לראות נכחה את המציאות. הבעיה עם הגנרלים והמנהיגים שלנו הייתה שהייתה להם תפיסת עולם מסוימת – הם חשבו שהם אוחזים במציאות, ולכן לא הקשיבו לה. מה שהם צריכים לעשות הוא להשתחרר מהקונספציה – לשחרר אחיזה, להפסיק לנסות לתפוס את המציאות. לתת לה להישמט מהידיים, ודווקא שמיטה זו, שחרור התפיסה, תביא אותם לראות את המציאות נכחה ולהבין אותה לאשורה.

יתכן שכל האמור לעיל הוא דרוש אטימולוגי שאין לו על מה לסמוך מבחינה לשונית. אולם, אני סבור שהרעיון העומד בבסיסו, זה שרואה בעצם הקונספציה של "קונספציה" משהו בעייתי, יושב על יסודות יהודיים עמוקים מאד. המסורת היהודית אכן רואה בעיה ברעיון של "תפיסת עולם". העולם הוא לא משהו שאנו אמורים לאחוז בו. הוא אינו מחבט בייסבול. אנו אמורים להקשיב לו, ולא לנסות לתפוס אותו.

השבוע חגגנו את יום שביעי של פסח, חג שמציין לפי המסורת את האירוע של "קריעת ים-סוף". קריעה זו של הים היא הביטוי העברי הקדום ביותר לרעיון של "להשתחרר מהקונספציה".

מה קורה בקריעת ים סוף? בני ישראל תקועים במיצר על שפת הים בלב המדבר. המצרים סוגרים עליהם מאחור והים מלפנים. וישראל מתמלאים חרדה. הם מרגישים שאין להם מוצא ומתחרטים על כך שנכנסו לכל ההרפתקה של יציאת מצרים מלכתחילה. האם היה הגיוני להרגיש כך? אולי. אולם, מהלך השתלשלות העניינים שהביא את ישראל לנקודה שבה הם נמצאים לא היה הגיוני בשום צורה. הקב"ה הוציא אותם ממצרים באותות ומופתים, בלי שהם הניעו אצבע לשם כך. מדוע דווקא כעת הם מרגישים אבודים?

אלא שאמנם הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים באופן פיזי, אבל מהקונספציה הם לא הצליחו להשתחרר. תפיסת העולם שלהם הייתה שהם עבדים והמצרים אדונים. זהו סדר הדברים במציאות וכך היא מוכרחת לעבוד. אם הם ישחררו, העולם יישמט מידיהם. הים יהפוך ליבשה. ולכן ה' אומר למשה: "מה תצעק אלי – דבר אל בני ישראל ויסעו". כדי להשתחרר מהקונספציה, חייבים לקפוץ למים, לשחרר, להשתחרר מהמחשבה שהמציאות חייבת לעבוד בצורה כזו ובצורה אחרת. ורק כשנמצאים בתוך המים, אפשר לראות האם ניתן לחצות את הים או לא.

הניסיון לתפוס בעולם, לגבש "תפיסת עולם", הוא דבר בעייתי מאד. אנו עלולים להתמכר לאחיזה הזו, והיא עצמה המקור החזק ביותר לשעבוד. כי כשאנו מרגישים שיש לנו תפיסה בעולם, שהמציאות אחוזה ותפוסה במחשבה שלנו, איננו מוכנים לשחרר. אנחנו מרגישים חזקים באמצעות הקונספציה. העולם מונח בידים שלנו. יש לנו תפיסה בו. הקונספציה היא תפיסת עולם, ותפיסת עולם היא אשליה של כוח. אם אנחנו רוצים לצאת לחירות, להיות עצמאיים באמת, עלינו לא רק להיות בעל עצמאות מדינית פורמלית. אנחנו צריכים להשתחרר מהקונספציה ולקפוץ למים.