למה הכל נופל עלי? נמאס לי להיות הפראיירית הנצחית!

שאלה:

למה הכל נופל עלי? אני תמיד הפראיירית שמשקיעה וטורחת עבור כולם. ככה בזוגיות, ככה בעבודה, ככה במשפחה. כל ניסיונותיי לגרום לאחרים לקחת על עצמם משהו, עולים בתוהו. זה להיות תמיד זאת שמוותרת, וזו שתמיד בסוף תתנצל ותבקש סליחה, וזו שצריכה לפרגן לכולם. איך אצליח לגרום לאנשים לתת יד? למה שאני לא אקבל, פעם אחת, מאחרים, שיפתיעו אותי לטובה, במקום שאני רק אתן לאחרים?

תשובה:

זוג הלך פעם להתייעץ עם אחד מחכמי ירושלים, שהיה איש של אהבה ונתינה, בשאלה דומה. האישה סיפרה לו איך בעלה מסור לעבודתו, משקיע, נאמן, ואיך כולם בעבודה של בעלה מקבלים קידום, למרות שהם כמעט לא עושים כלום, והוא - שעושה את רוב העבודה – נשאר תקוע מאחור, פראייר, עם משכורת נמוכה ותנאים גרועים. הרב שלמה זלמן אוירבך, זה היה שמו, האזין לה ברוב קשב כחצי שעה. היא פרקה מליבה את כל הסיפור המקומם הזה, את כל חוסר הצדק שבדבר. מה הוא השיב? מה את היית משיבה לה? אשוב לכך בהמשך.

הגמרא (מסכת שבת דף קכ"ז) מספרת על פועל מהגליל העליון שהלך לעבוד בשכירות ארוכה אצל בעל-בית עשיר בדרום. אחרי 3 (!) שנות עבודה מסורה הוא רצה לחזור לביתו. לקראת יום כיפור הוא אמר למעביד שהוא רוצה לחזור לביתו, ושישלם לו את שכרו. בעל הבית משיב שאין לו כסף מזומן. הפועל מציע שישלם לו בשווה כסף, ומעלה אפשרויות שונות. הוא יודע שהמשק עשיר בפירות שונים, בבעלי חיים, בכלים רבים. הוא מבקש שייתן לו משהו, הוא יוכל למכור אותו ולהביא מזון למשפחתו. על כל אפשרות שהפועל העלה, השיב לו המעביד: "אין לי". הגמרא מספרת על הפועל: "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש". כלומר, הפועל הלך הביתה עצוב, במפח נפש, בלי שום תמורה. הגמרא לא מתארת איך הוא התקבל בביתו ע"י אשתו וילדיו. נדמה לי שאפשר לנחש את השמחה הגדולה, כשהאבא-הבעל חוזר, וגם את האכזבה של לעשות את חג הסוכות בעניות מרובה, כשהוא לא הביא עמו דבר אחרי 3 שנים של היעדרות. אחרי החג הגיע פתאום בעל הבית, עמוס בכסף ובמזון, ונתן לפועל. לא מתואר שם כל שיח של הסבר, אלא רק שאחרי שישבו ואכלו, ובעל הבית התכונן לשוב לביתו בדרום, הוא פנה לפועל בשאלה: 'מה חשבת כשאמרתי לך שאין לי מזומן?' הפועל השיב: 'אמרתי לעצמי שאולי הזדמנה לך סחורה במחיר מוזל, וקנית את כולה'. –'וכשאמרתי לך שאין לי בעלי חיים, מה חשבת בליבך?' – 'אמרתי לעצמי שכנראה כל מה שאני רואה הוא לא באמת בידך אלא בחכירה ע"י אחרים'. וכך נמשך השיח ביניהם, עד שבעל הבית נשבע לו שבדיוק כמו ההשערות שלו למקרים כל כך נדירים – כך היה!

מוזר ומפתיע, אבל נראה שהחכמה היהודית העתיקה מציבה את דמות הפראייר כדמות אידיאלית, כדמות מופת. מה שעומד מאחורי זה הוא תהליך של פיתוח אופי חיובי קיצוני, לגמרי לא שיפוטי. זה לא בהכרח בשם הצדק המוחלט, כי מה יועיל לנו הצדק המוחלט? כבני אדם, אחרי הכל, אנחנו לא אחראים לצדק בעולם, ולא מסוגלים לכך, אבל אנחנו כן אחראים לטוב שבעולם, להוסיף טוב לנו ולאחרים. אם נאשים, לא חשוב אם את עצמנו או את האחרים, חיינו לא יהיו טובים יותר, משום שבכך אנחנו נתמסר למחשבה שלילית, למרירות, להרגשה רעה. הגמרא מאמינה בבני האדם הרבה יותר ממה שהם מאמינים בעצמם. ברור שנכונה לפועל אכזבה, אבל הוא התמודד איתה. יתכן שגם בני ביתו למדו ממנו את דרך ההתמודדות עם רוע בעולם. כיצד, באמת, הוא התמודד?

נדיר למצוא רוע צרוף. לרוב, האמת מורכבת. יש בכל אדם מן הטוב ומן הרע. יש אנשים שפיתחו את אישיותם יותר, תיקנו את תכונותיהם ועבדו על מידות נפשם, ויש שלא זכו לכך. אדם עדין נפש, שחי בעולם אצילי יותר מאחרים, מוצא את עצמו יותר בנתינה, והוא שמח בכך. כשהוא נותן, הוא לא עושה חשבונות, הוא לא נותן על מנת לקבל תמורה דומה. הוא פיתח אישיות של אהבה, הוא הגיע למצב שבו הנתינה ממלאת אותו. הוא משוחרר לגמרי ממחשבה שיפוטית, הוא מצליח להיפרד מהמרירות ומההשוואות. הוא זוכה להערכה, לחיים שלווים ושמחים, וסביר להניח שגם סביבתו תידבק ממנו, עם הזמן.

ומה לעשות כשלמרות הכל לא מצליחים להשתחרר מהמרירות, מחוסר הצדק המקומם?

אשוב לסיפור על הרב אוירבך, וזו היתה עצתו לזוג הזה: 'אני כבר לא אדם צעיר, ראיתי הרבה בחיי. העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: הישרים, המשקיעים, ההגונים, מחד, והנצלנים, הבטלנים, אלה ש"מסתדרים" בחיים, מאידך. יש רק שני סוגים. או זה או זה. לאיזו קבוצה אתם רוצים להשתייך? האם אתם רוצים ויכולים לעבור לקבוצה השניה?'

הרב אוירבך הכיר את הגמרא הזאת מילדותו בעל פה, אבל הוא השיב כך כעצה מעשית להתמודדות המהירה והקלה. תחשבו שאין באמת אופציה אחרת, הוא אמר לזוג, זה לא בחירי. זה אופי טוב שיש לאדם, וחבל לו לוותר עליו. הוא לא יצליח לשנות את הסביבה, אבל אולי הוא יצליח לקבל את אופיו הטוב, לחיות אתו, ליהנות ממנו. אחרי העצה המהירה, יש מקום לעבודה ארוכת טווח, לעיצוב אישיות של חשיבה חיובית קיצונית, כמו שנאמר ב"פרקי אבות" שלנו (א,' ו'): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". כלומר, גם אם תצטרך לחפש בכוח, אתה תמיד תמצא נקודה חיובית, תמצא הסבר למעשה הרע של האדם, לנוקשות שלו. הוא לא זכה לגדול בסביבה תומכת מספיק, הוא ראה דוגמא שלילית, חייו קשים וכו' וכו'. רגע, על מי אני עובד? – על עצמי! אני עובד על תכונות הנפש שלי.

אני מכיר רק אנשים מעטים שעשו בנפשם תהליך עמוק כזה, אבל יש להם איכות חיים נפלאה ונדירה. תמיד טוב להם. הרי זו האמת העמוקה! "עשה הא-להים את האדם ישר", אמר שלמה המלך בספר קהלת. כלומר, האנשים טובים ביסודם, אבל עברו דברים קשים בחייהם, השפעות שליליות. אז להיות נאיבי? לחיות בעולם דימיוני? כן! זו עצה מוזרה, אבל היא הרבה יותר קרובה לאמת, והרבה יותר טובה לאיכות החיים שלך ושל אחרים.